כשדור נפרד ממני, הרגשתי איך זה חותך לי עמוק בתוך הנשמה.
השתיקות שלו, הצורה שבה הוא זז בכסא, המילים שהוא ברר לעצמו
באיטיות מחושבת כזו, העיניים שלו שהתרוצצו על הקיר, בורחות
מהמבט שלי. הכל שרט אותי מבפנים כמו חיה פצועה, כזו שמתנפלת על
האדם הראשון שהיא רואה, בלי להבחין במה היא נלחמת. כבר שמעתי
על כאלו שחותכים את עצמם, מעבירים סכין מטבח על אמות חשופות,
מהופנטים מהעומק שהם יכולים להגיע אליו, מכאב, מתפלשים בדם של
עצמם. אבל אצלי זה לא סכינים, זו ציפורן אחת, ארוכה-ארוכה,
מלוכלכת, שחודרת לי באיטיות ללב, פורסת אותי לפלחים, או עשרות
ציפורניים שמתנפלות לי כמו בחלום על הפנים, הורסות, שורטות,
מקלפות את הפרצוף שלי כמו תפוז, כמו איש שנסגר בתא אבן ומרוב
ייאוש, מגרד את עצמו החוצה.
וזה לא שאהבתי אותו או משהו, באמת שלא. אם רק הייתי יודעת קודם
שהיתה לו כוונה כזו, הייתי זורקת אותו הרבה לפני שהוא היה
מספיק לומר משהו,  כאילו הוא אמר משהו בקשר הזה. פשוט, הבעיה
היא, כשצלקת חדשה נחרטת, כל שאר הצלקות מתעוררות גם הן מהתנומה
הזמנית שלהן, כל הזכרונות האלו שנחרטו לי עמוק עמוק בתוך הלב.
"אני כבר לא יודע, נועה", הוא אומר לי, והטפטוף הזה בפנים
ואדוות של צמרמורת בגב, פותחות לי את הכל: את הפעם הזאת שרבה
עם ההורים עד שנגמר לה הקול, והמסיבה אצל גיל שהם ישבו כולם עם
בירות, מעבירים סיגריה מאחד לשני וגיל מחבק אותה מאחורה והיא
יודעת כמה שהיא לא במקום, והפעם ההיא בקיבוץ שהיא רבה עם אוסנת
וההיא פלטה "תגידי תודה שאני בכלל חברה שלך" ושהגשם התחיל לרדת
ואף אחד לא רצה לפתוח לה את הדלת, ויום אחד שהסתכלה מהחלון על
הכביש והבינה שאין לה אף אחד. "זה לא... זה כבר לא זה" הקול של
דור פתאום מציץ מהזכרונות הכואבים שלה. "אני לא יודע אם זה פעם
היה".
והנפש שלה, מאז שהיא זוכרת את עצמה מרגישה, תמיד היתה מצולקת.
מהחיכוכים הקטנים שהיתה עושה בעצמה אז ביסודי שאף אחד לא רצה
לשבת לידה, והמכות הקהות שהלקתה את עצמה בחטיבה כשכל מבט הזכיר
לה את השמועות על זה שאמא שלה, וכמה שהיא מוזנחת, והדקירות
בבשרה של כל מבט שעובר עליה בהליכה יומיומית ברחוב, כל אחד
משתאה, מלגלג, ננעץ לה בלב בנקודה שכל החדרים מתחברים, והיא
חושקת שפתיים וממשיכה ללכת, משוועת להעלם.

פעם חשבתי על היום הזה שאני אמות, ואיך נעמוד כולנו, כל המתים
החדשים בטור ארוך כזה, וכשיגיע הזמן שלי להחזיר את נפשי לבורא,
ואני אביא את הנשמה המצולקת שלי ולא משנה כמה פעמים אני אתנצל
כמו תמיד, שאני אגיד שאני יודעת שזה תמיד ככה, אבל זה לא
בכוונה ולא יכולתי לשלוט על עצמי ואני באמת מנסה שלא, ותוך
"אני כל-כך כל-כך מצטערת" אלוהים יחליף מבט עם אחד המלאכים,
וזה יסתכל עלי בעיניים כחולות ובמבטו חזרה ילחש לאלוהים את מה
שהם תמיד לוחשים- גם כן זאתי, שוב הרסה את הכל. חשבנו שהפעם
כבר לא, אבל זה לא משנה כבר, נכון? המחשבה הזו תמיד הצחיקה
אותה קצת, צחוק כזה שנאחזים בו בשיניים, כזה שגווע לפני שהתחלת
בכלל לצחוק, כזה שצוחקים רק בשביל לא לבכות.

דור שתק שוב, וניסיתי להזכר למה לעזאזל הייתי חברה שלו. עם כל
הגודל הזה, והפרצוף המוזר, וחוסר התיאום בין האצבעות בידיים,
והמבט החלול. 'כי יכולת' האמת מתרססת לה ללב. 'כי אף אחד אחר
לא רוצה אותך'. ופתאום שוב קיץ, והיא יושבת בשדה שמאחורי הבית
שלה לבדה ומנסה לקשור פרחים לזר לכבוד שש-עשרה שנותיה, והשמש
יוקדת ממעל ושורפת את הדמעות, והקוצים של הורדים פורסים לה את
הלב לפלחים חמוצים והיא נשכבת בעשב ומצטנפת לתוך עצמה, שומרת
על ליבה הפצוע כמו אם ששומרת על גוזלה, כולה חבולה, וקול
שתיקתו של דור שוב מפציע מרחוק, והיא צורחת מבפנים ומלאכים
בשמיים מנענעים בראשם.