יש אנשים שאת אוהבת.
יותר מזה, יש אנשים שאת שונאת,
אנשים מהם את סולדת,
אותם את עוברת בזווית העין ולא יכולה יותר מזה לסבול
אותם את יכולה לפגוש רק בחגים,
רק בימי המחזור,
רק בימי אבל,
יש לך קרובים,
ואנשים אותם את פוגשת רק כדי להרגיש את העינוי שהם גורמים לך,
וכאלה שאת פוגשת רק כדי שירגישו מעונים,
וכאלה עליהם את מרחמת,
מתוך חמלה,
אחווה,
שנאה,
רגש מחויבות.
יש לך רגשות,
יש לך כמיהה,
ערגה,
תשוקה,
סטייה,
ובחזרה לשנאה,
בחזרה למוות,
והלידה: הו, למה שוב הם היו חייבים ללדת אותך.
תפילו אותי ! תפילו אותי !
את מצטערת שאין לך עיפרון ודף ברחם שתוכלי לכתוב למפעיל
האולטרסאונד
שלא יעביר אותך עוד גלגול.
ורגש כלפי חיות,
ואנשים,
וחיות אדם,
וכאלה שהם לא זה ולא אחר,
ואולי גם לצמחים,
אבל את זה עוד לא גילית לי,
ויש דברים שאת עומדת לגלות מחר,
ולגלות מחרתיים,
ולגלות לחבר,
ולגלות לחיות
יש לך יומן שלם מלא ודחוס של מה שאת עומדת לגלות,
אך ראשך עוד מפצפץ ממה שלא תגלי לעולם, בחיוך שאת מקבלת מכאב
הסטירה העצמית.
כי במוחך האינסופי יש עוד פי אלף ממה שגילית לעצמך
ואף יותר ממה שלעולם לא תגלי על עצמך.

ואני ?
יש אנשים שאני אוהב...
בזה המחשבה נעצרת.
אני גבר.
אני הובביט קטן במאורה.
לא מזמן רק גיליתי שאני יכול לאהוב ולא רואה כל דבר אחר.
אותך רואה.
ומקווה לתמוך באורי האווילי,
כקב: בראשך האפל, המלא מנהרות סתר של ברזל מושחר ומחושל.
את יוצרת מתוך סבל. מתוך רגש. מתוך רבגוניות.
ואני דף לבן ומעט מקומט שחפץ במגעו של עיפרון מחוספס שישאיר
דמעותיו עליי.
אחרי הכל, אם תערבבי אורות צבעוניים, יצא לך הבלי הלבן.
בעצם, אם תערבבי פלסטלינה צבעונית, יצא רעדך השחור.
אנחנו שנינו לא כל כך שונים למעשה.
בתיאוריה.

מוקדש, כידוע, לעובר עם הווקמן