כשהייתי קטנה, תמיד שמחתי שנולדתי בת. בנות לא מתות במלחמה.
המחשבה שמישהו מוכן להקריב את חייו למען המדינה הסעירה אותי
ולא יכולתי להכילה. חשבתי לעצמי שאני לא מספיק מבוגרת כדי
להבין למה המדינה היא דבר כל כך נחשק עד שכולם רוצים לקחת אותה
מאתנו, ולמה היא יקרה כל כך עד שראוי למות למענה. החלטתי שאם
יבקשו ממני למות למען ביטחון המדינה - לא אסכים בשום אופן.

בשיטוטים הרבים שערכתי לבדי, אהבתי להגיע לבית הקברות לחללי
צה"ל שניצב בפאתי הקיבוץ שלנו, קיבוץ קריית ענבים. הוא נח בין
שתי גבעות, טובל בירק, עצים גדולים סוככים עליו. לפני מלחמת
ששת הימים עבר הגבול כקילומטר מאחוריו. הלכתי לאורך שורות
הקברים עד לאנדרטה של חטיבת הראל, הבנויה בצורת אקדח המכוון
לשמים, ושמאחוריה השתרע החורש בו אסור היה להסתובב, שם נגמרה
הארץ.

הקפתי את האנדרטה, אחזתי בידית דלת הברזל הכבדה ודחפתי אותה
במאמץ רב עד שנפתחה. בפנים היה קריר. תמונות של נופלים הביטו
אליי מחויכים מן הקירות. נרות קטנים ריצדו באפלולית והרגשתי
שהמקום שוקק חיים. תמיד אהבתי את בתי הקברות. המתים מדברים שם.
הם מבקשים מאתנו שנהיה בחיינו כל מה שאין עוד ביכולתם להיות,
שנהיה כל מה שהוא ההפך מאבן.
כל שנה ביום הזיכרון, הייתי הולכת לאזכרה בבית הקברות עם עופר
אחי. לבשנו חולצה לבנה אליה הוצמדה מדבקת זיכרון, פרח דם
המכבים על רקע תכול, והיינו עומדים ומביטים על החיילים התמירים
שהתכוננו לטקס כמו על יצורים מעולם אחר, מחכים למטח הכבוד
שיבהיל את הציפורים.

בימי שישי בצהרים עופר היה חוזר לבוש מדים, ארוך זרועות
ורגליים, תספורתו קצוצה, עייף ורעב. ישבתי לידו ושאלתי על
השרות הצבאי, בולעת בעיניי את מראהו, חורטת בזיכרוני את ה-V
העמוק בצווארו, את מרפקיו החדים, את נמשיו, את הפלומה הזהובה
שכיסתה את זרועותיו המסותתות, הציפורניים הגזוזות קצר. אבא
ביקש כל הקיץ שאצייר פורטרט שלו, ואני דחיתי את המשימה משבוע
לשבוע. בסוף החופש נפרדנו בשדה התעופה. עופר לבוש מדים, תרמיל
על כתפו, בדרך לצפון, ואני בדרכי חזרה להולנד, להמשך לימודי
הציור. התחבקנו והבטחנו לכתוב.
באמסטרדם, בהפסקה הגדולה בין השיעורים, ישבו כדרכם הסטודנטים
לעשן ולפטפט. עיניי צדו כותרת עיתון בידיו של סטודנט ממשוקף,
"מלחמה במזרח התיכון" ותמונה של טנק בוער. לא ידעתי בדיוק היכן
משרת אחי, וביקשתי ממנו שיתרגם לי את הכתוב. "זאת הארץ שלי",
אמרתי, והרגשתי כמו אם המוציאה את תמונת בנה מהארנק.

הידיעה על מותו נמסרה לי בהולנדית. המילים בשפה הזרה השהו, ולו
לכמה שניות, את עומק המכה. פניו התממשו לפתע מול עיניי בהבזק
של אור, על כל נמשיו ועיני התכלת המפעימות שלו, מחייך כאומר:
זה כלום, זה לא נורא.

במשך היום כשהייתי לבדי, אחזו בי התקפי בכי קצרים, כמו
שיהוקים. הייתי רואה מדי פעם בחטף את עופר עומד לידי ברגעים לא
צפויים, בנסיעה בחשמלית בלב העיר, ברחוב בין העוברים ושבים,
ופעם היה לבוש כולו לבן. שאון הרחוב וצלצוליו לא חדרו את מסך
הרהוריי. מנודה מהחיים התהלכתי בעיר; אנשים רחשו בה, אהבו,
צחקו, ולא היה בה אדם אחד שהכיר את אחי.

ירדן, אחי השני, גדל והפך דומה לעופר. גופו התארך ועיניו היו
כחולות ומופנמות. הוא היה נוהג לנעול את נעליו של עופר, לובש
את חולצותיו, ומקשיב לתקליטים הרבים שהשאיר. כשהגיע זמנו
להתגייס לצבא, רצה לשרת בשריון כמו אחיו, באותה יחידה, על אותו
סוג טנק. אבא ואימא לא עמדו בפני דמעותיו, ונתנו את הסכמתם
שישרת כחייל קרבי. לאחר שבועיים בטירונות, החלה להתנפח רגלו.
הרופא אבחן אצלו דלקת בגיד ושלח אותו לנוח בבית. כל השבוע נאנח
חסר מנוחה במיטה, מצחצח ומבריק את הרובה שברשותו שוב ושוב.
כשחזר לבסיס עם תום החופשה הכפויה, המפקד שלו לא איפשר לו
להשתתף במסע הלילי. כל חבריו יצאו למסע והוא נשאר לבדו באוהל
עם הרובה, ישב ובהה בו דקות ארוכות. הוא הוציא מתרמילו קופסת
כדורים עטופה, שאסור היה לפתחה בלי פקודה, קרע את הצלופן,
הכניס כדור אחד לבית הבליעה, והלך לבית השימוש שבקצה המחנה.
קיר סמוי חיכה לו שם, קיר הנידונים למוות. הריחות האחרונים
שנשם היו של שתן וצואה.

אנשים התגודדו סביב ובתוך הבית, והיה שקט מוזר. כשנכנסתי לא
יכולתי לעמוד מול אבא ואמא והייתי צריכה להחזיק במשקוף הדלת
שלא אתמוטט. הם היו ישובים כל אחד בכיסאו ונראה היה שלא יקומו
משם. אמא נשאה את עיניה לתקרה ומלמלה: "אין לי כבר לאן להכניס
את הכאב... כמה עוד אפשר להכיל?" רקפת, אחותי הקטנה, כרעה
למרגלותיה, חיבקה את ברכיה והתחננה: "אמא, רק אל תלבשי שחור,
אני לא אעמוד בזה". כל ימי האבל לבשה אמא חולצה לבנה ועליה
סוודר תכלת, דק ובהיר.

הדו"ח של המשטרה הצבאית לא היה חד משמעי והניסוח מעורפל. ספק
תאונה, ספק התאבדות; הייתה  אי בהירת לגבי מסלול הכדור שניתז
מקיר לקיר דרך ראשו של ירדן לפני שפרץ מדופן הפח, כמו הייתה
לכדור תודעה משלו והוא התחרט על שנורה.
כששאלו אותי האנשים שבאו לנחם אם אני יודעת למה עשה זאת, עניתי
במרירות: כשאראה אותו, אשאל. כך הוא הסתלק, משאיר את רגשותינו
לדמם בשטח כמו פצועים בשדה הקרב, נשמתו צרורה בפקעת חיינו.

הפכנו למשפחה מצומצמת: שני הורים, שתי אחיות. החגים, שלפנים
היו מלאים בתכונה שמחה הפכו לזמנים הכי קשים. ערבי החג - כשאבא
היה חוזר מוקדם מהעבודה, מדליק את הדוד ויושב על מדרגת הבטון
בחוץ לצחצח לכולנו את הנעליים, שורק לעצמו שיר שאהב; כשאימא
הייתה עונדת מחרוזת, ויופייה היה ניכר בה; כשהיינו נכנסים כל
אחד בתורו להתקלח בחופזה, שלא יגמרו המים החמים; כשהיינו
יוצאים בדמדומי הערב, לבושים חולצות לבנות וגרביים חדשות,
פוסעים יחד בשביל לחדר האוכל ואבא, שהיה הגנן של הקיבוץ, היה
מתכופף מדי פעם לשולי המדרכה, ועוקר מתוך הרגל עשב שוטה בין
הפרחים; כשהשולחן בחדר האוכל היה ערוך, מקומותינו מסומנים,
והיינו שרים בקול גדול "ושמחת בחגך והיית אך שמח" - ערבי החג
היו לנחשול אדיר שיש לקחת אוויר ולצלול עמוק תחתיו, להתפלל
שיחלוף בשקט ושניוותר עם סתם ימים של חול, עם שיגרה רדומה
שאינה דוקרת את הלב ואינה מבדילה אותנו מהאחרים, שנוכל להביט
אחד לשני בעיניים ללא הדברים שלא נאמרים.

לא דיברתי על אחיי, לא עם בני משפחתי ולא עם עצמי, עד שהתחלתי
לכתוב את הספר. עד אותו הרגע הצער על מותם היה דבר שלא יכולתי
לבטא. נוכחותם הייתה מובנת בתוכי כמו המחשבות שלי, מצטללת
בעשבים, בתנועת העננים בשמים. הם היו הצללים שלי. נותר לי מהם
מאגר מצומצם מאוד של זיכרונות: חיוך, צבע של חולצה, והרי
בילדות בילינו זמן כה רב ביחד, והימים היו כה ארוכים, השעות
רחבות. עכשיו לא נותרו בזיכרוני השיחות אתם, אינני זוכרת אף
משפט שאמרו. הצטערתי שלא שוחחתי אתם יותר בחייהם, ואת החלל שהם
הותירו הייתי צריכה למלא במילים שלי.