שלהבת אש קטנה הוצתה ברגע שראיתיה, כה יפה, נוגה, גן עדן
לעייני. מיסתורית. מרחוק אני עומד ומביט בה, זקופת קומה, שולטת
בעצמה.
פוחד אני להתקרב אליה, שמה תהרוס אותי ותפורר אותי לחלקיקים
זעירים העפים ברוח. עינייה הירוקות כגבעול רוד פורח אוחזות
בנשמתי ולא רוצות לתת ללכת ולעזוב, מכניעות אותי. שפתיה
האדומות כדם מפתמות אותי בתשוקה, חושק אני ללגום מארס יינה
המתוק וההרסני, שיצרוב עמוק בפנים.
מדמיין אני את סיפור חייה, מאין הגיעה והאם זה הגורל שהביא
אותה הנה אלי. שוקע לאלפי חלומות כבר כמה לילות מיוסרים, נשמתי
זועקת, מיוגעת לקירבתה, לראותה שנית.
בלילות זע אני לכאן ולשם, חסר מנוח, אובד עצות, לא יודע לאן
לפנות, רק אליה נשאב אני. מבטה החודר והמהפנט טבוע עמוק
בזכרוני, במוחי, בראשי, בכל מחשבה העוברת, אף לו לרגע, הוא שם,
שולט בכל חלק וחלק ולו השברירי ביותר בגופי, בכל עצם הוייתי.
נאחז אני בך.
אלת הלילה הקסימה אותי, השוותה בי רוח חיים, פראות, להט.
רוצה לרקוד עימה לתוך ההזייה עד אובדן החושים שכעת אני מרגיש.
חש זאת בתוך תוכי. הארוטיות שלה מטריפה אותי עד כליל נשימתי
האחרונה, חזר ציפיות אני כבר, מתי אראתך שנית?! זועק ליבי.
ימים עוברים, לילות בריחוף תמידי, לנצח אשאר בודד וריק בלעדיך?
תני לי את צחוקך, הראי לי את פניך, אנא, אל תתסתרי מפניי.
מחשבות כבר שוקעות לחוסר תקווה, להיכן אלך עכשיו?
השלג כיסה את האדמה הצמאה, סדין לבן נפרש על פניי הארץ, זמן
השינה העמוקה הגיע... דומייה שוררת בכפור האוויר, רק מנגינת
הרוח הענוגה מלטפת את השממה, משאירה צמרמורת בעורפי. דמותה אט
אט דועכת ממני, מתערפלת במערת מחשבותיי החשוכה, איכזבוני
החיים, הראו לי את פסגת התענוגות שלהם, נתנו לי ללטף אותם
רכות, אך לפתע, ללא שום אזהרה, נעלמו ביחד עם הצוף שלהם, גנבו
ממני את עצמי.