מפיקה מחפשת פסיכיאטור שמתמחה בהיפנוזה, כדי לפתור אחת ולתמיד
את הטענה של אמה המשוגעת שהיא חוותה הארה בגיל חמש. ההיפנוזה
צריכה להיות מצולמת, כדי לשמש בסרט הדוקומנטרי שהיא מפיקה.
לאחר מאמץ, נמצא האיש שהיה מוכן לעשות את זה בתנאים האלה.
מתוכן החומר המצולם תוכלו להתרשם בבוא הזמן. העדות כפי שמוסרת
האשה היא:
אני פרידה צפנת, כשהייתי בת 5 , חוויתי הארה בפעם הראשונה.
כן, ישבתי על ברכיים של אבא, פתאום ברחתי ממנו לחדר חשוך שהיה
אצלנו בוילנא, ושם חיכו לי אורות צבעוניים מרצדים, פסיכודליה
כמו שיצא לי לראות רק במסע LSD כעבור 12 שנה. הכנסתי אצבע לפה
ומצצתי אותה מגיל 5 עד גיל 28. הגדולים תמיד ירדו עלי על
התענוג ששאבתי מזה. האצבע תתייבש ותיפול, או שתאבד מכוחה - אני
ידעתי שזאת הרפואה שלי. בשבילי זאת ההתנתקות המתוקה מכל הבעיות
שהיו מסביבי. מצידי כל העולם היה יכול ללכת לעזזאל כאשר מצצתי
אצבע. לפני השינה, הייתי רואה תינוק, באזור העין השלישית, וזה
היה מעביר אותי לעולם של חלומות.

אני ערומה על הספה, קפה שני של הבוקר וג'וינט. אני כבר ילדה
גדולה, לפי בתי, אני בת 5.
היום אני אקבע את השנה והשנים הקרובות. בית ספר לדרמה, עמו אני
מפלרטטת כבר כמה חודשים, ירד מהפרק; לא רואה את עצמי כותבת, לא
עבור במה ולא עבור רחוב. לבצע ברחוב אני לא רוצה, כל הופעת
רחוב נגמרת באשפוז. שוב מכונית משטרה, ושוב אזיקים, ושוב
התעלותם הגובלת בהתעללות. דומה למוסד הסגור שבדרך כלל נקרא
מרכז לבריאות הנפש.
לא אשלח את השחקנים בדרך חתחתים כזאת.

WOW, אבל יש את קולנוע, חלומי בן רבע המאה, ואני הרי כאן בשביל
להגשים חלומות, צפנת פענח שכמוני. לפענח כבר לא מספיק בשבילי.
אני רואה את הרפתקאותי על המסך. הכול מותר בסרט, אם יש לך
התקציב בשביל זה. אפשרות לבטא את עצמי בכל עוצמתי. שלא תחשבו
שזה בגלל הג'וינט, עם בית ספר לתסריטאות אני מפלרטטת כבר חמש
שנים ותמיד נעצרת באותה נקודה - סינופסיס של עשר דקות. המציאות
מתהפכת מפחד כך, שאני פשוט קופאת במקום.
"את פוחדת??!!" ישראל, חבר לאשפוזים, היה המום ולא מאמין כאחד,
כשאמרתי לו ברגע של חולשה נוראית שאני פוחדת מן העולם.
"הרי את לא פוחדת משום דבר, את לא פוחדת משופטים, את לא פוחדת
משוטרים, אז ממי בעולם הזה את פוחדת??!!".
מעניין ממה אני פוחדת יותר, מכישלון או מהצלחה. הצלחה זה משהו
שקשה לי להתמודד אתו, מאשפזים אותי בשיא ההצלחה. האם אעבור את
השלב הזה השנה, הגיע הזמן. אשכב לי על הספה ואמציא הרפתקאות
חדשות ואזכר בישנות. נשמע טוב, אבל איך למשל אפשר לתרגם זאת
לשפה קולנועית?

אני שוכבת על הספה והמחשבות ב-VOICE OVER, כך אמרה תמרי, בתי
הבכורה וגם המפיקה, בת 24. צריך פעולה בחיים. אני מסכימה עם כל
מילה.

144. בית ספר לתסריטאות בת"א ביקשתי, וקיבלתי שלושה טלפונים.
התקשרתי לזה החינם. שלוש פעמים העבירו אותי מפלג אחד של אנקורי
לשני. "תסריטאות"! סוף סוף.
"האם נשארו מקומות לשנה הקרובה?", שאלתי כאילו עקץ אותי נחש
והנסיוב זה קולנוע.
"כן, מעטים אבל את הטפסים צריך לבוא לקחת היום",
"בסדר", אמרתי כמו ילדה קטנה, למרות שבשום אופן לא הייתי מוכנה
לצאת מן הבית. צלצלתי שוב.
"זאת שוב אני. לא אוכל להגיע היום. מה בקשר למחר?"
"תביאי איתך סינופסיס של עשר דקות", היא אמרה, בלי לדעת את
משמעותן של המילים בשבילי.

זה דורש עוד ג'וינט וטיול עם פיקאצ'ו. המדרגות חשוכות כבר
שבוע. מישהו שבר את כל הנורות. פיקאצ'ו מוביל אותי במסלול חדש,
שנינו במסלול חדש. 2 משפחות דתיות בדרכנו. הילדה, כ-בת 10,
מסתכלת לי ישר בעיניים. וכשאני עוברת על-פניה אומרת לאמה -
אמא, שמעת על פרידה המשוגעת? לא, אמרה האמא. מה עוד נאמר
מאחורי גבי, אני לא יודעת, אבל אלה יכלו להיות משהו כמו: "את
יודעת, היא היתה באה לבית הכנסת ולא התפללה, רק שיחקה עם
הילדים בחוץ. שרה להם. משחקת אתם בתופסת. וסבא אמר שהזמינו
משטרה להוציא אותה מבית הכנסת, כי רצתה להתפלל עם הגברים."
"אל תשימי לב אליה, חמודה, היא לא אשמה, משהו לא בסדר אצלה
בראש, רחמי עליה."  
החצר ריקה. הילדים משחקים כדורגל בבית הספר, צעקות חייתיות. יש
צעקה אחת
"- אהלן פרידה!" הרמתי את היד לשלום ומיהרתי להיעלם משם.

תיקנו את האור. אני ופיקאצ'ו, כמו מלכים עולים במדרגות. 2
מכתבים - אותם אני לא פותחת, מצטרפים לערימה של מכתבים עם אותו
גורל. הכיור מלא, הרצפה מלוכלכת. הכביסה על החבל כבר חודש, אבל
אותי מעניין רק דבר אחד. האם אעבור את הרף שאני מציבה לעצמי
ואכתוב סינופסיס של 10 דקות. מעניין כמה זמן זה יקח?

מאז אני עוברת למצב של חלום גם בחיים. הכול צריך להיות חלום.
חלומי. קומונה בגליל עם כל האנשים שאני אוהבת לאהוב.