מבוסס על הספר "אלטנוילנד" מאת תיאודור הרצל.



פרק ראשון » בתוך חנות ירקות

בתוך חנות ירקות, גדולה ומסריחה ישב יעקב, הירקן, תוך שהוא
נוגס בפראות באפרסק וצווח על בנו איציק. בחנות עמדה אחת
מהקבועות בחנות, גברת שיפמן הישישה, שרק עמדה ליד הדלת וקראה
בקור ברשימת מצרכים.לאחר כל מצרך שדרשה נלוותה צעקתו של יעקב
שהיה מזרז את בנו לארגן לה שירות מיוחד. מדי פעם הייתה מוסיפה
"ושיהיו בשלות יעקוב!" או "לא יותר מדי גדולים" ואז היה יעקוב
מתרתח ומצביע בעצבנות על פריט מסויים מצידו השני של החנות.
בזמן שאיציק היה רץ לקראת אחד מהם היה אביו השמן מגביר את קולו
ומרעיד את ידו כאילו שכך היה קל יותר לבנו לראות על מה הצביע.
זה היה השלב בו איציק תיאב את אביו יותר מכל. כל יום היה שונא
את אביו כך, ארבע או חמש פעמים. תלוי מתי אחת הגברות הקבועות
היו ניגשות. גם אותן הוא תיאב. גם את הירקות שבחרו. גם את
החנות. גם את הריח המצחין שהיה לה.
היו לילות ש היה מתחנן לאביו על כך אינו רוצה ללכת למחרת
לחנות. ופעמים אף שיקר שיש לו איזה עבודה מטעם בית ספר. ליעקב
היה חשוב שבנו ילמד. למרות שלא הבין ולו חצי דבר בכל מה שנוגע
לבית ספר. הרי הייתה זו בקשתו האחרונה של אשתו שבנם ילמד עד
הצבא. "ממש עד ליום הגיוס" כפי שאמרה לו. שבועיים לאחר מכן היא
נפטרה. יעקב עדיין מאשים את עצמו. למרות שטען בבית המשפט שהיתה
זו אשמתו של נהג הרכב השני, המרצדס.
היום יעקב היה עצבני במיוחד. מפני שרק אתמול תפס את בנו על חם
במגרש הכדורגל. אחרי שקיבל את תחנוניו לעשות אצל חברו עבודה
בביולוגיה. המכות שחטף איציק בגופו עולות בכל פעם שהוא אוסף
עוד פריט לכבוד גברת שיפמן הנכבדת. בייחוד באזור הכתף וזרועו
הימנית.
היום, אסר יעקב על בנו ללכת לבית הספר, כפי שהוא תמיד אוסר
כשנאמנותו נבגדת.
בדיוק באותה שעה נכנס הדוקטור לחנות. בעודו מסיים שיחה עם דודו
בפלאפון. הדוקטור היה בעל שיער שחור כנפט שהיה מסודר ומטופח
ולבש חליפה מחויטת. הוא שאל בקול:" סליחה יש לכם כאן מלפפונים
במקרה?"
יעקב בדיוק חייך חיוך מלא שיני זהב לגברת שיפמן כשהחליף אותו
בפרצוף חמור לחמור שנכנס לחנותו. מלבד כך שהדוקטור דיבר עברית
גבוהה במבטא של תל אביבי, הבחין יעקוב כי הבחור הצעיר יצא מתוך
מרצדס כחולה.
"יש" אמר יעקוב בקרירות והצביע לפינה מעורפלת בחנות. איציק
מיהר לכיוונה, אך אז צעק "איציק! לא צריך." ואיציק נאנח ונשען
על אחד הארגזים המטונפים. הדוקטור הצעיר חצה את החנות בהליכה
שקטה ובנעליים מגונדרות עד לארגז המלפפונים. אז עמד ובחן כמה
מהם באור השמש החזקה שנכנסה מהחלון.
"לא ראיתי אותך פה מקודם." אמר יעקוב.
"לא הייתי פה אף פעם"
"מה אתה עושה?"
"אני רופא" ענה הצעיר.
השקט התפזר ברחבי החנות כאילו שבחוץ ההמולה הירושלמית
והמכוניות פסקו לעבור. איציק חש שלווה, וכשהדוקטור הזר חייך לו
בדרכו לקופה נשטף חיוך על פניו.
למעשה הדוקטור לא היה שמח כלל. שני חבריו הטובים שבמשך השנים
האחרונות בילו איתו בעיר הולדתו, מתו בחודשים האחרונים.
הראשון, מוחמד, מת ממחלת דם נדירה. והשני , חסן, מת מאש חיילים
אתמול בצהריים.
סאמר א-דריידה, שכבר זמן רב לא ביקר ברמאללה, היה מיואש יותר
משאי פעם זכר עצמו. בעודו יוצא מחנות הירקות, רץ בעקבותיו
איציק למורת רוחו של אביו. ובעוד יעקוב נועץ בשניים מבטים מתוך
החנות. תחב איציק מודעה מקומטת לידו של הדוקטור ואמר "חמש
שקל!"
סאמר ההמום הביט על הילד הקטן והבחין שהוא מושיט ידו הימנית
קדימה. הדוקטור רגיל לראות מצוקה שכזו דווקא מעברו השני של קו
הגבול. אך לאחר שראה את נעלו הקרועה של איציק הוציא מארנקו שתי
שקלים והביא לילד. לפני ששב לדרכו, לפגוש את אהבתו הגדולה, סשה
ארניסטה.
כשחזר איציק לחנות עמד אביו במבט מאיים.
"מה עשית עם הרופא הזה?"
"כסף"
"מה כסף?"
איציק הושיט את ידו והשוויץ בשתי מטבעות הכסף המנצנצות.
"מה נהיית לי קבצן?!" צווח יעקוב והתקדם לעבר איציק.
"לא לא " אמר איציק והניח זרועו על פניו. "זה התייר מאתמול
ביקש ממני!"
ליעקב לא היה אכפת. גם כך שנא את האהבה המוזרה של בנו לתיירים.
ירושליים היא עיר עם המון אנשים. אבל תיירים הם המסוכנים
מכולם, חשב יעקב. הוא זכר את אותו תייר בריטי משופם שדיבר עם
בנו לפני כשבוע והעביר לו נייר חשוד בחיוך.
"בוא לכאן!" חרק בין שיניו ולפת את איציק בזרועו הימנית. בדיוק
איפה שהכה אותו אמש.
הוא החל בנאומו תוך שהוא מכה את איציק בפנים ובידיו.
"מה אמרתי לך על לדבר עם זרים! הא! למה אתה תמיד עושה לי
בלאגן! תגיד לי!"
בדיוק כשהניף את ידו למהלומת הסיכום, נמלט איציק מידיו וצעק
בוכה: "אני שונא אותך!"
אז רץ מהחנות בעוד אביו השמן נעמד בפתחה וצועק: "איציק! .
איציק! איציק. תחזור לכאן עכשיו!"


פרק שני » צעיר משכיל ומיואש

בסימטה בה תיכנן סאמר לפגוש את סשה עמדה אחת מחברתיה הרבות.
חברה למקצוע, כמובן, שכן לארניסטה לא היו חברים אמיתיים. כמו
גם משפחה. סאמר שאל את הזונה "איפה ארניסטה?"
היא ענתה בחיוך: "הפתעה"
"הפתעה?"
"הארניסטה שלך כבר לא תחזור לפה"
"מה היא שוב בכלא?"
"לא, אמרתי שהיא לא תחזור"
"את יודעת איפה היא"
"היא כבר לא תוכל לעזור לך, אבל אני כן..."
"רק תגידי לי איפה היא"
"בסדר. תן 50 שקל"
סאמר הושיט לה, לאחר היסוס קל שטר של 20 ואמר: "קחי 20"
הזונה פנתה אליו בגאווה מכוונת: "היא התחתנה! עם יהודי!
ויינברג!"
"מתי?"
"היום בבוקר, הוא לקח אותה לדירה שלו והיא נפרדה מכולם"
"איפה היא?"
"לא יודעת, אתה בטוח שאני לא יכולה לעזור לך?" היא חייכה.
כשיצא סאמר חזרה לרחוב החמים, שאל את עצמו מה עורר בו בחילה
יותר גדולה.
השם "ויינברג" או העובדה שסשה נישאה לגבר זר. מכל חששותיו
לאהובתו, נישואין היה משהו שמעולם לא דימיין.
סאמר ביקר את סשה כמעט בכל יום בשנה האחרונה ומאז הפעם הראשונה
שחייכה לעברו חיוך מודאג, התאהב בה קשות.היא הייתה צעירה רוסיה
וחטובה, בעלת שיער זהוב ועיניים חומות. שיערה היה צבוע כמובן,
אך זה לא הטריד את הדוקטור. הוא אפילו הוציא אותה מהכלא
פעמיים. וחלק איתה את כל סודותיו על אף שלא ידעה זאת. סשה
מצידה המעיטה בדיבור. מדי פעם היתה נותנת מחמאות לדוקטור שנהג
לבקרה. היא אמרה לו רבות שהוא זיון טוב. אבל כך אמרה לכולם, גם
לגרועים ביותר.
הוא ניסה לדמיין אותה בחתונתה והחל לבכות.
האמת היא שסשה הייתה מאד עצובה באותו יום. היא לא אהבה לחיות
כמו שחייתה, ברחוב. אבל שמואל ויינברג, שהציע לה את ידו, לקח
ממנה את הדבר היחיד שעוד היה לה. חופש. עתה ישבה בדירה ענקית
ולבנה ובעוד שמואל מדבר על כמה שיחיו טוב התבוננה בו במבט
ריקני.
"תיזכרי רק שאין לך למה לצאת מכאן יותר מדי, כי במילא אני יביא
לך כל מה שאת צריכה. את מבינה, נכון?"
סשה הנהנה בראשה בעצבות ששמואל המפולפל לא הבחין.
"מצויין עכשיו, בדרך כלל אני הולך בשעה הזאת לעבודה שלי, בשביל
שיהיה לי הרבה כסף לקנות לך כל מיני  בגדים ותכשיטים וכל
מיני."
סשה ניסתה לחייך, כמו שתמיד עשתה ברחוב, בשביל "לקנות" לקוח.
אבל היא לא הצליחה.
"את תתרגלי, בסוף יהיה לך כאן ממש טוב" שמואל אמר. "רק תזכרי
שאין למה לצאת מכאן בסדר?"
הפעם לא חיכה לתשובה "אני יחזור בערב ואני ישמח עם תבשלי משהו.
יש מלא אוכל במטבח ועם יש לך בעיה אז יש לך ת'טלפון שלי. אבל
רק אם זה ממש ממש חשוב, בסדר מתוקה?, כי אני עסוק ואני לא אוהב
שמפריעים לי בעבודה. חוצמזה כאן יש לי את הטלויזיה שאת יכולה
לראות ואם את לא רוצה לבשל היום את לא חייבת וזהו. אני חייב
לזוז." הוא רכן ללחיה ונשק לה ואז עבר לצווארה וליטף את ראשה.
אז קם לקח את התיק וכך היא נותרה בדירה הלבנה. יושבת ללא
תזוזה. היא הסיטה את ראשה ימינה, לחלון. בחוץ היה יום יפה. היא
בכתה, היא ידעה שלעולם לא ייתחתנו.
לבכות ולנהוג זהו תרגיל דיי מסובך, ובכך יכל להתנחם סאמר לאחר
שמכוניתו נעלמה מהמקום בו חנתה.
הוא לא התנחם בכלום. עתה על העצבות הקשה ששטפה אותו גבר זעם
בלתי נשלט. זעם שסאמר הוציא בשאגה על עובר אורך ישראלי. הוא
חבט בו וצעק בערבית: "למה הכל חייב להיות שלכם? למה אתם לא
נותנים לי כלום?!". הישראלי היה עבריין. ולעבריין טוב תמיד
חשוב שתהיה סכין קפיצית. הוא שלף את חרבו ושיסף את רגלו של
סאמר "ערבי מסריח!".
סאמר נעמד במקומו ואחז ברגלו בכאב. "תן לי ת'ארנק שך' יא ערבי
מסריח!"
סאמר זרק את הארנק בשנאה על העבריין. שנמלט בצחוק מתנשא.
הדוקטור גרר את רגלו הימנית בכאב בעודה מדממת על נעליו
המצוחצחות. רק כשהגיע לרחוב סוען בירושליים, נתקל בפרצופים
מבוהלים ומספר אנשים רצו לקראתו בדאגה. "מה קרה?"," אתה
בסדר?"
"זה שודד, אני צריך אמבולנס".
באמבולנס חשב סאמר הרבה האם היו כל אותם יהודים עטים לקראתו
אילו ידעו שהוא ערבי. הוא ידע את התשובה, הוא שנא להיות ערבי.
בבית החולים התיחסו אליו כאל ערבי, כששכב במיטתו בהה בתקרה
המלוכלכת וחשב, למה אני חי כאן במקום הזה? אין לי כאן כלום.
פעמים רבות חלם על לחיות באמריקה או באירופה אך מעולם לא עשה
זאת. אפילו אחרי שלמד רפואה בווינה, חזר לארץ ולא הבין מדוע.
גם איציק לא הבין מדוע הוא חוזר הביתה בכל פעם. אך הפעם היה
משוכנע שהוא אינו חוזר. הוא זכר שפול אמר לו באיזה מלון הוא
מתאכסן והלך לחפש אותו. היה זה "מלון המלך דוד" וכשבא איציק
להכנס לתוכו עצרו אותו שני שומרים בכניסה.
"לאן זה? ילד?"
"לבפנים" אמר איציק בשקט.
נעליו עדיין היו קרועות.
"אתה אורח במלון?" שאל השני.
"לא, אני - "
"אז תלך ב'קשה" אמר הראשון. ונעץ בו מבט רציני.
איציק הלך לכניסה הרחבה של המלון וחיכה בשערו לפול. הוא שכב על
החומה הקטנה במשך כל אותו יום, אך פול קינגסקורט לא בא. חלק
מהתיירים ומאורחי המלון נתנו לאיציק מעט כסף. דבר שהוא מאד
אהב. הוא הלך למכולת קרובה וקנה לעצמו קולה, ואז חזר למקומו.
הוא לא הבחין, בעודו במכולת, באביו שתר אחריו באוטו, ממורמר
וכואס על עצמו. איציק מעולם לא ברח לכל כך הרבה זמן, ויעקב
חיפש אחריו בדאגה. למחרת בערב חזר קינגסקורט למלונו. בתחילה לא
הבחין באיציק. "פול!" צעק הילד. וקינגסקורט נעצר ופנה אליו
באנגלית "שקט! לא אמרתי לך לא לצעוק את שמי!". אכן היה זה אותו
תייר בריטי משופם ומגונדר.
"מה אתה רוצה?" שאל פול בחשדנות. "אני איציק, פגשת אותי לפני
שבועיים ואמרת לי -"
"אה! איציק!" נזכר פול."אז למה לא אמרת?". "בוא" אמר לאיציק,
וזה חייך ונצמד לצידו.
"אז מה עם הדף שלי? מכרת אותו כבר למישהו?"
"כן!" אמר איציק בגאווה
"יפה, אני מקווה שהוא מתאים."
השניים עברו עתה על יד זוג השומרים, ואיציק חייך אליהם
בניצחון. חיוכו התמוסס מרגע שנכנסו ללובי המלון.לבן ירוק וזהוב
כיסה את הכל ואיציק הלך בתדהמה ובהה ברצפה ובעמודים ובאורות
שבתקרה.
באותו זמן התווכחו לראשונה סשה ושמואל, סשה אמרה שהיא לא חיה
ושהיא לא יכולה לחיות ככה. "את מעדיפה לחזור לרחוב?" הוא שאל.
ושניהם ידעו את התשובה. היא ידעה שהוא לא אוהב אותה. מפני שלא
אהבה אותו. "עם הזמן נתאהב" היה אומר. ולאחר אותו ויכוח שוב
חשבה, בעודו מנשק את צווארה, האם אי פעם תאהב אותו.
כשיצא למחרת סאמר מבית החולים, מצא בכיסו מודעה מקומטת. אין לי
כלום, צחק לעצמו, זה כל מה שנשאר. הוא פתח את הנייר וראה טקסט
באנגלית: "דרוש! צעיר משכיל ומיואש שמוכן לעשות ניסוי אחרון
בחייו" בתחתי המשפט הסתמי היה מצורף מספר טלפון. וסאמר צילצל
מיד.
במקום צליל חיוג, ענתה הודאה מוקלטת גם היא באנגלית: "מועמדים
למודעה מתבקשים להגיע למלון המלך דוד, רחוב המלך דוד 23, חדר
13. תודה" ההודאה חזרה על עצמה שוב. ואז ניתק סאמר והחל ללכת
ברגל. המרחק בין בית חולים "הדסה" למלון המלך דוד הוא גדול אבל
סאמר היה משוכנע שהוא אינו לוקח אוטובוס. בין המון האנשים,
נזכר בסשה. פעם אחת התוודה בפניה על כך שהוא שונא את הנשים
הערביות, ושלעולם לא מצא כזאת שתהיה יותר מפנים יפות. הוא
הסתכל על הנשים שעברו ברחוב ולא מצא בהן דבר מלבד בדידותו שלו.
נעליו עדיין היו מוכתמות באדום.


פרק שלישי » קינגסקורט

בחדרו של פול קינגסקורט ישב איציק טואשי וניסה לשכנע אותו לקחת
אותו לאנגליה."אין לי למה לעשות את זה ילד, אתה גר פה" אמר פול
באנגלית.
"אני גרתי פה, ועכשיו אני עובר לאנגליה" ענה איציק בעברית, כפי
שתמיד היו מדברים.
"אין לך פה חברים?"
"בטח שיש לי!"
"אז?"
"אני הסברתי לך כבר שאני לא חוזר הבית ואני לא אוהב את הארץ
הזאתי, אני רוצה ארץ אחרת"
"תאמין לי, ילד, כשאומר לך שאני האחרון שיתווכח איתך. אולם
באנגליה רק תרגיש יותר נורא"
"אבל באנגליה יותר טוב"
"מה גורם לך לומר את זה?"
"אין שם מלחמה"
"נכון, אבל המלחמה היא לא מה שמטריד אותך, נכון?"
"אז מה מפריע לי?"
"האנשים"
איציק הרהר לרגע ואמר: "נכון, אבל באנגליה אנשים יותר נחמדים"
"שטויות ילד!" אמר פול בזלזול "כולם כפויי טובה, שקרנים
ובוגדים. וזוהי הסיבה היחידה למלחמה שלכם ולכל הרעבים בעולם
ולכל מה שתרצה ובגלל זה אני לא חוזר לשם!"
דפיקה נישמעה בדלת.
"אתה לא חוזר לאנגליה?" שאל איציק המום.
"זה בטח הדוקטור שלך, שב ולמד"
סאמר כבר חשב להתיאש כשפול פתח בפניו את הדלת בחיוך חשדני. הוא
הכניס אותו בנימוס לסוויטה המפוארת, שכללה שלל מאכלים, זהב ואת
אותו ילד מהירקניה. על אף הנימוס באירוחו של פול, היה דבר מה
מוזר במבטו, נראה היה כי הוא בוחן את סאמר. סאמר כבר נבחן לא
פעם לסוגים שונים של ראיונות עבודה. מובן שהיה לו יותר קל
במקרים בהם הציג עצמו כתושב ארצות הברית לשעבר מאשר כערבי,
שהרי כמעט ולא נותר בו זכר למוצאו. אך הפעם מבטו של פול עורר
בו חשדנות שהוא בוחן אותו במשהו שונה לגמרה מראיונות העבודה
הזנוחים שעבר. פול החל לדבר בעברית צחה, דבר שהפתיע את איציק
מאד.
"משהו לשתות?"
"אני לא שותה אלכוהול"
"מה פתאום!"
"אני מצטער, כבר 22 שנה."
"אה, זה מזכיר לי, בן כמה אתה?"
"33"
"אני בן 35. יש לך הרבה כסף?"
סאמר הרגיש לא בנוח וכהרגלו גירד עם יד ימינו את לחיו
השמאלית.
"אני מולטימיליונר. אני הייתי כזה בערך מהגיל בו הפסקת לשתות.
מה שמך?"
"סאמר"
"סאמר, כמו העונה. יפה. אני פול קינגסקורט, נעים מאד!"
"נעים מאד, מר קינגסקורט. אולי תוכל לומר לי במה מדובר?"
"כמובן, סאמר." ענה פול ולאחר שתיקה קצרה שאל: "מה אתה חושב על
החיים בימינו?"
סאמר הרים גבה ושאל:"מה זאת אומרת?"
"אני בדיוק דיברתי על כך עם ..." הוא השתהה ואיציק לחש את שמו.
"איציק" הוסיף פול, "על החברה האנושית בזמן המודרני. איציק
הסכים איתי שאנשים היום הם רעים ושזהו הגורם לבעיות הרבות
בעולם. וגם לסכסוך בינכם לערבים כאן בארץ."
איציק לא הסכים כל כך עם פול. אך לא היה לו די אומץ להתערב
בשיחה.
"אנשים הם רעים?" שאל סאמר.
"כן, זאת אומרת. אין אהבה בשום מקום. כולם עסוקים בעצמם ובכסף
וכך כולם סובלים."
"מה אתה מציע?"
"תחילה אני רוצה לשמוע מה אתה מציע"
סאמר שתק. הוא נשאן אחורה על כסאו. הוא ידע שגישתו של פול היא
הפתרון הקל. כל חייו נלחם סאמר בדעות שכאלו. חסן, חברו הטוב,
רב איתו רבות על כך שהיהודים הם אנשים רעים ושהם מבינים רק דבר
אחד - כח. סאמר ניסה לדבר איתו בהגיון כנגד דעותיו, אך תמיד
נחל תבוסה ומלמל "יש צדק בדבריך". הוא ידע שחסן בסופו של דבר
יסיים את חייו כך. הוא אף הזהיר אותו פעמים רבות והשניים חדלו
מלדבר. כששמע על מותו לפני מספר ימים, לא היה מופתע כלל. ומצא
עצמו אדיש לכל העניין. הוא לא בכה כלל. רק הניד בראשו באכזבה.
סאמר ידע שהצעיר הרהוט שלפניו ינצח שוב בויכוח אך יפסיד
במלחמה. ובכל זאת מכיוון שלא נותר לו דבר להפסיד, שאל: "אתה לא
חושב, מר קינגסקורט, שאנשים היו טובים יותר לו היה להם טוב
יותר בעולם?"
"שוב העניין עם הביצה והתרנגולת הא סאמר?" שאל פול מחייך
והוסיף: "דווקא נראת לי בחור חכם"
"ההצעה שלך בטח הרבה יותר טובה." צחק סאמר. ופול קיבל זאת
כמחמאה : ידעתי שזה יסקרן אותך, האם אתה באמת מיואש?"
סאמר לא ענה. באותו רגע הבחין איציק בכתמים על נעליו המצוחצחות
של הדוקטור, והחל להתגעגע הביתה.
בדירתו הקטנה של יעקוב, מקלחת קטנה אליה נכנס זה עתה. כל היום
הסתובב בעיר, ורק עתה דיבר עם השוטרים, שניכר מהם שהיו עסוקים
ב"מקרים בעלי חשיבות גדולה יותר". מה כבר יכול להיות בעל
חשיבות גדולה יותר? הוא הפעיל את זרם המים והתקופף מטה, מחבק
את רגליו ומרכין את ראשו מטה. הוא שוב בכה בכי נוראי. הכל אני
הורס, חשב, הכל.
"תחילה עלי להסביר שזהו עניין סודי ביותר, ושאסור שאיש יידע על
כך" הסביר פול תוך שהוא מסתכל לסאמר ואיציק בעיניים באיטיות.
הוא לגם מהיין, והוסיף: "בזמן שאני מדבר עם שניכם, כאן, איש
אינו יודע היכן אני ומה מעשי. לפני חודשיים מכרתי את כל עסקי
המצליחים ונטשתי את כל חברי המזוייפים."
"למה?" התפרץ סאמר.
"יהיה לי הרבה זמן להסביר לך את זה, כשנגיע לאי" אמר פול
בזלזול.
"איזה אי?" קם איציק ושאל בסקרנות.
"אני מגיע לזה, איציק."הרגיע פול, והמשיך:" הכל התחיל בעצם
לפני חצי שנה. כשהתגרשתי מאישתי לשעבר, ימח שמה!" פול גילגל
עיניו לצדדים ושב לעניין: "קניתי יאכטה, ממש יפיפיה, אני חייב
לציין. והחלטתי שנמאס לי מבני האדם. ושעדיף לי לחיות לבד."
"אז זה הרעיון שלך?" סאמר התפרץ בזלזול, כשהוא כבר חש בעלבון
על שהלך את כל הדרך למלון.
"היית רוצה!" אמר פול בכוח, "החיים על היאכטה אולי מהנים,
ומספקים בדידות, אבל חייבים לשוב מדי פעם ליבשה ומלבד זאת, אני
לא איש ים ולא קל לי לעמוד כך כשהכל זז מתחתי."
איציק וסאמר חזרו לשבת בכסאם מרותקים לדבריו של פול. "אז מצאתי
אי סודי.  קבוצת סלעים באזור איי קוק שבאוקינוס השקט. קניתי
אותו!" הוא אמר וברק בעיניו "שם אני מתכוון לחיות עתה, הרחק
מהחברה המשוגעת של ימינו. הרחק בגן עדן של בדידות." איציק
וסאמר שתקו. שניהם דימינו אי קסום שכזה ופיהם היה פעור, זה של
איציק מכיל עוד בתוכו חתיכות עוגיות שאכל. לפתע העיר סאמר:
"ומה הקשר אלי לכל זה?"
"אני אהיה כנה איתך. מצאת חן בעיני על ההתחלה" אמר פול. סאמר
היה מבולבל. אבל ההפתעה הגדולה הייתה שחש כי אותו אי סודי הוא
הפתרון לכל בעיותיו. לא רק משום שרצה לברוח, אלא גם מפני שראה
בו התחלה חדשה ונקייה. "אני עוד לא כל כך מבין אותך" אמר סאמר
בזהירות. "איציק" אמר פול, " אתה זוכר מה ביקשתי ממך לעשות
בשבילי? למצוא לי?". "כן" ענה איציק במהירות. "אז בוא תסביר
לסאמר כאן בקול רם". איציק התבייש, הוא ידע שככל שיפתח את פיו
רק יסתבך עוד יותר, הוא חש שוב געגוע לביתו, ולאביו. "נו" אמר
פול "זה בסדר, תגיד הכל."
איציק בלע את מעט הרוק שהיה בפיו והחל לוחש: "אה, ביקשת, אה,
שאני יחפש לך מישהו, אה, בגיל שלך, ו... אה, שהוא כזה נראה
חכם, ו... שאוהב גברים כזה." איציק היה נבוך, וסאמר עתה תקע בו
מבט כועס. בזמן שפול דיבר, סאמר לא הוריד את עיניו מאיציק. "אז
מה אתה אומר, סאמר, אתה מוכן להיות אישתי?, אתה לא חייב
להסכים, זו החלטה קשה. אלא אם כן אין לך מה להפסיד."
ברגע ששמע סאמר את המשפט האחרון, עלה במוחו הרעיון. והוא השיב:
"מתאים לי" בקור רוח.
"אני חייב לומר" ענה פול "שלא נראת לי בתחילה הומו".
"אני לא" ענה סאמר בפשטות.
"נו טוב" המשיך פול בקור רוח "זה רק מוכיח כמה שויתרת על חייך,
מה כבר גרם לכך?" שאל פול, ואז החל סאמר לספר על חברי ילדותו,
על צרותיו אם נשים ועל הבהלה לבית החולים. הכל סיפר לו מלבד
ארניסטה שלו. כשסיים אמר פול: "עכשיו אני משוכנע שאתה רציני
לגבי המזימה שלי, כל בן אדם אחר במקומך היה מתיאש גם, תדע לך.
ערבי במדינת היהודים." מלמל לעצמו, ואז התפרץ "תזכור! אסור שאף
אחד יידע! על הפרחח אני סומך רק משום שאני ממעיט בערכו" צחק,
וחייך לעבר איציק. אז קם סאמר ואמר: "יש רק דבר אחד.", "דבר!"
אמר פול צעקני כתמיד. "אמי" אמר סאמר בבושה והשפיל מבטו, "אני
רוצה לדאוג לה, להכניס אותה לאיזה בית אבות"
"כמה אתה צריך?" אמר פול, הוא הכיר את המבט הזה.
"אני לא יודע"
"5 מיליון יספיקו?"
"5 מיליון שקל?" שאל סאמר, לא מאמין לדבריו.
"דולר" ענה פול.
"יספיקו". סאמר אמר ונראה היה שדיכאונו ירד מעליו, דבר שהדאיג
את פול שתפס את איציק ואמר: "אבל איציק יצטרך לעשות את זה
איתך!" איציק התפלא. ופול הוסיף: "אם יצליח, ישוט איתנו יחד
לארץ אחרת. לאי הבודד!"
לאיציק היו כבר כמה מכרים שהיו תיירים, איתם פטפט. הוא אהב
לשמוע על מנהגיהם המוזרים בארצם וחלם רבות על חוץ לארץ. למרות
שלעולם לא עזב את ישראל. פול היה שונה מהשאר, הוא לקח את
ערגונו לחו"ל צעד אחד קדימה. ומאותו רגע החל איציק פוחד.


פרק רביעי » המשימה - סשה

סאמר לא היה מודאג מהילד הקטן. הדוקטור עמד מחוץ לחדרו של פול
קינגסקורט כשלפתע הרגיש שמח משאי פעם היה. הוא בדרך כלל אינו
משקר ולבטח שלא מרמה בכלום. אולם כפי שפול אמר לו אין לו מה
להפסיד. איציק יצא מהחדר אחרי תידרוך של פול: לדווח על הנעשה
ולדאוג שהדוקטור הערבי לא יברח. איציק פחד מסאמר יותר מאשר
שפחד מפול, שדיבר אליו בגובה העיניים. בדרכם החוצה, התבונן על
נעליו המוכתמות. וראה אותו באור שונה, הוא ערבי. איציק לא סמך
עליו.
ארבע ימים אחר כך, סשה חטפה את רצף המכות הראשון שלה מבן זוגה
החדש, שמואל ויינברג. הויכוח היה כרגיל סביב אותו הנושא. "אני
צריך ללכת עכשיו, סשה, ותאמיני לי שחבל לך על הזמן אם את לא
תהיה פה כשאני חוזר." הוא אמר בעודו מסדר את בגדיו ומתכונן
לעזוב. והיא, ישובה בפינת החדר, ברגליים פסוקות ובפנים כאובות
ובוכות. "כדאי לך מאד שיהיה משהו לאכול, ושיהיה טעים למען השם
סשה! אחרת זה היום האחרון שלך כאן!" סשה כמעט ולא דיברה אף פעם
בכל חייה. גם כשחייתה ברחוב וגם עתה בבית ויינברג. אבל זמן קצר
לאחר מכן נכנס בחור צעיר שהצליח להוציא ממנה מילה או שתיים.
דוד היה קצין יפה תואר ששירת ביחידה מובחרת בצה"ל. הוא גם הכיר
את יעקב אישית. לכן, כשפנה אליו יעקב, באותו יום בו החלו איציק
וסאמר את שיתוף הפעולה שלהם. דוד לא יכול היה לסרב לו. עיניו
של דוד היו כחולות ושערו שחור ומגולח. הוא היה גם גבוה במידה
בולטת וניתן היה להבחין בו בין המון אדם. לאחר ארבעה ימים של
חיפושים ניתקלו יעקב ודוד במוכר מזכרות שהיה מוכר לשניהם.
איציק בא אליו, הוא אמר, אתמול. מלווה בגבר מבוגר ומגונדר.
"איך הוא נראה?" חקר דוד. והמוכר ענה על שיערו השחור, ושכנראה
הוא מתל אביב בגלל איך שדיבר. "אתה יודע אולי לאן הם הלכו?"
שאל דוד, בעודו מחבר את הפריטים בראשו. "הם שאלו אותי אם יש לי
מושג על מישהי ששניהם מחפשים"
"מי?"
"הם אמרו שהיא התחתנה עם שמואל ויינברג אחד."
"מי זאת?"
"סשה היה השם שלה" נזכר המוכר, והתנצל: "אבל לא ידעתי כלום על
ויינברג או על הסשה הזאתי. אז המבוגר אמר לילד משהו כמו:
'אמרתי לך שהוא לא יידע, בוא נמשיך בדרך'. ואז איציק אמר לו
משהו כמו 'אני קובע לאן הולכים!' ואז השני צחק ואמר ש'דיברנו
על זה כבר' וכל העניין הזה היה נראה לי מאד מוזר."
"ושאלת את איציק מה הוא עושה אם המבוגר?" דוד שאל בהתנשאות.
"כן, באותו רגע לקחתי אותו הצידה ושאלתי אותו אם הוא מכיר את
האיש הזה ואם יעקב יודע מה הוא עושה."
"ומה הוא ענה לך?"
"כלום. אחרי המשפט הזה הוא ברח, וקרא למבוגר לבוא איתו."
"ולא חשבת לספר על כל זה ליעקב??" שאל דוד במפגיע.
"לא"
"למה?" יעקב התפרץ
"אתה יודע איך זה עם איציק. כל פעם הוא מגיע עם תייר אחר לחנות
מזכרות שלי, ושניהם מדברים כאילו הם מכירים שנים. ככה זה."
"זה לא נראה לך מוזר?" דוד שאל בעוד הוא רושם בפנקס קטן.
"הדבר היחיד שהיה לי מוזר, הפעם, היא שהמבוגר דיבר עברית ולא
אנגלית."
"אבל איציק נראה לך בסדר?"
"כן"
צמד הבלשים עזב את חנות המזכרות הישנה, בעוד דוד מסכם את
הנקודות החשובות לראיון:
"א: איציק בריא ושלם, נכון לאתמול.
ב: הסיבה שלא חזר הביתה היא מפגשו עם אדם מבוגר ממנו, שכנראה
תושב הארץ.
ג: השניים מחפשים גם הם אחרי מישהו, "
"סשה" התפרץ יעקב.
"טעות." אמר דוד והסביר: "השניים מחפשים אחרי מר שמואל ויינברג
בכדי למצוא את סשה.
ד: ברגע שנמצא את ויינברג - נמצא את בנך ואת החוטף."
באותו זמן בו נכנסו השניים לרכבו של יעקב, יצאו איציק וסאמר
מירושלים. הם ישבו זה לצד זה באוטובוס. סאמר מחזיק על ברכיו
מזוודה חשודה. בעוד הילד שלידו מסתכל מחוץ לחלון בסקרנות.
השניים היו בדרכם לחיפה. דבר שריגש את איציק מאד. עם הזמן החל
לסמוך על הדוקטור, ואמר לעצמו שהוא ערבי טוב. איציק מעולם לא
היה בחיפה עד לאותו גיל. הנסיעות היחידות שהוא ואביו עשו היו
לאזור עמק יזרעאל, לארוחות החג בחיק המשפחה המורחבת, גם אותה
תיאב איציק. כשאמו עוד הייתה בחיים היו השניים נוסעים לטיולים
רבים בדרום. אולם איציק אינו זוכר דבר מכך. גם את אימו בקושי
זוכר, רק מתמונות. פעמים רבות, כשראה נשים ברחוב שהיו בגילו של
אביו, עקב אחרי דיבורם והתנהגותם וחשב, אולי כך הייתה אמי
מדברת. סאמר, לעומת איציק, לא התנחם ביציאה מירושלים. הוא ראה
במוחו את ההתחלה החדשה של חייו. הוא ראה אותה באותה ארץ חדשה
באוקינוס השקט. והוא ידע שעד שלא יעזוב את ארץ ישראל, מצבו
ימשיך להיות כפי שהיה עד עכשיו. הוא לא אהב את הישראלים. או
שום בן אדם שהזכירה לו הארץ. כמו איציק הוא נמשך לטיפוסים
זרים. זרים כמו סשה ארניסטה, אהובתו. עתה נשאר לו רק דבר אחרון
שעליו לעשות לפני שיתחיל מחדש את חייו. איציק ראה בדרכו משהו
חדש ושונה. הוא תהה אמנם איפה אביו, אך נזכר באזהרותיו של פול
והבטחתו שיקבל אי במתנה. אחרי 40 דקות בהם נסעו. איציק נזכר כי
הוא צריך להשתין. והשניים עצרו בצד הדרך. סאמר מחזיק במזוודה
בשתי ידיו. איציק סיים להשתין, והשניים ישבו בתחנה. לבדם. "סשה
מכירה אותך?" שאל איציק בתמימות. הרי סאמר לא סיפר לו הרבה
עודותיה. רק שלה הוא רוצה להביא את הכסף ושאם לא יספר על כך
לפול, יסביר לו איך להגיע לאי לבד. "כן" סאמר ענה. השניים
מיעטו בדיבור בינהם. מלבד הפעמים בהם התווכחו, אך היה בינהם
איזשהו קשר מוזר בשתיקותיהם. לשניהם הייתה אותה מטרה ושניהם
מאסו בבני אדם. ממש כמו פול. פול מצידו הביא לשניים שלושה
שבועות בכדי להפרד מאימו של סאמר. כל זאת מבלי שידע שהשניים
מנצלים את כספו בכדי לכבוש את ליבה של זונה רוסיה.
"מה היא תעשה עם כל הכסף הזה?" איציק שאל, אחרי דממה מתמשכת.
"מה שהיא רוצה".
"למה זה משנה לך שנביא לה את הכסף?" איציק קם ונעמד מול פניו
של סאמר, כשזה עדיין ישוב. שניהם עתה התבוננו איש בעיני השני.
סאמר גירד את לחיו השמאלית ואמר בנימה רצינית מאד, שהיפנטה את
איציק: "יש דברים בחיים, שאי אפשר להסביר אותם. אבל יודעים
אותם חזק. ומהדברים האלה אי אפשר לברוח, כי הם נמצאים בתוך
הנפש של הבן אדם ולא משנה מה יגידו או יעשו או ישכנעו אותך. מה
תחשוב על זה ומה תרגיש. בתוך הנפש שלך תדע רק דבר אחד."
"מה?"
"מה זאת אומרת?"
"מה אני אדע בתוך הנשמה?"
סאמר נאנח. הוא תפס שניסה להסביר לילד בן 14 את רגשותיו
לארניסטה שלו.
אוטובוס הגיע. איציק חש ברוח ההרפתקאה שבה אליו וזינק פנימה.
סאמר התרגז משך אותו החוצה.  "איציק!" איציק נזרק אחורה והתהפך
על שפת המדרכה בכח. הנהג לא שם לב לדבר והחל ליסוע.
"זה לא הקו שלנו" אמר סאמר, והילד המתאושש לצידו החל לבכות.
לסאמר לא היו בנים, או אחים קטנים, והוא ידע שהוא לא מתייחס
אליו נכון. אך בכל זאת, באותו רגע, ריחם עליו וניסה לנחמו.
"אני מצטער" אמר בקול רך, והושיט ידו לילד. "עזוב אותי! ערבי
מסריח!" צווח איציק. "אני מצטער" אמר הדוקטור, " לא התכוונתי
להכאיב לך". הילד יבב ובכה. "זה לא היה הקו הנכון, תחשוב מה
היה קורה אם הוא היה נוסע איתך"
"לא אכפת לי!" בכה איציק "אתה לא אבא שלי, ואתה לא יכול להגיד
לי לאן ללכת. פעם הבאה פשוט תעזוב אותי!" סאמר הבחין באותו רגע
בתכונה שאיבד מזמן: מרדנות. הוא שאל עצמו האם הילד הזה באמת
מסוגל לברוח לכל מקום אליו ירצה.
באותו ערב, בזמן שהשניים כבר הגיעו לחיפה. דוד סיים את שיחתו
וניתק את הטלפון בדירתו העזובה והחשוכה של יעקוב. הוא החל
לצעוד בחדר במעגלים בעודו נואם בגאווה את כל ממצאיו על מר
שמואל ויינברג מחיפה. יעקב מצידו, ישב ובכה כל העת. ראשו בין
ידיו, נשאן קמור על ברכיו. הוא חשב על בנו , איציק, ועל אותו
יום בחנות הירקות . אליה לא שב מאז אותו יום. בדאגה ובצפייה,
הקשיב לחברו. "זהו הפרט הכי חשוב. שהרי, כפי שכבר אמרתי, בן
אדם לא יכול להתחתן פעמיים" דוד השוויץ. "ולכן על פי הערכותי
בדירה הזאת שמואל מחביא את אשתו הסודית והמביכה - סשה."
יעקב הקשיב לדבריו, אך לא שמע מילה. הוא היה טרוד בדברים
אחרים. הוא אינו זכר לילה אחד ללא בכי בו ישן בשקט. אחרי
התאונה זה קרה לו. לקח לו שנים להתאושש, ולאט לאט לחבר את
החלקים חזרה. רק דבר אחד החזיק אותו מלהשבר: איציק. עכשיו יעקב
כבר לא ידע מה יעשה. כמו סאמר, גם ליעקב לא נותר דבר להפסיד.
אולם מאז נפגש עם קינסקורט, חזרה לסאמר התקווה לחייו. הוא אחז
בה בכח כשצעד עם איציק ברחוב. המזוודה נראתה מאד חשודה בגלל
זה. לא פעם איציק היה צריך להרגיע אנשים שונים ולהסביר שבתוך
המזוודה יש כלי חרס שבירים מאד. דבריו של ילד משום מה נשמעים
תמימים ולכן לא מטילים בהם ספק. איציק וסאמר התהלכו כל אותו
הזמן בין בתיו השונים של שמואל ויינברג. בכל פעם מגלים שיש
ל"ויינברג ובניו" עוד דירה באזור אחר בחיפה. הטיול הלהיב מאד
את איציק. איציק נתן לדוקטור הזר להוביל אותו בארץ הזרה והחדשה
הזו. השניים דיברו מעט מאד בינהם. על אף שהיו להם המון נושאי
שיחה משותפים. כל אחד מהם רה בשני זר מוחלט. על אף שהלכו יד
ביד, היו השניים, בראשם, במרחק עצום זה מזה.
שתיקה גדולה התרחשה בין השניים כלפתע אמר איציק בסקרנות" תגיד,
איך אומרים בערבית עגבנייה?"
סאמר ההמום מצמץ בעיניו ואז פנה אל איציק ושאל "למה?"
"פשוט תמיד כשבאה האישה הערבית לחנות שלנו היא קוראת לכל
העגבניות בנדורה."
"נכון" אישר סאמר, "ככה אומרים".
"אבל אז אבא שלי מתעצבן עליה ש"פנדורה זה סוג אחד של עגבניות.
ולא מבין למה היא קוראת לכולם ככה"
"הוא כל פעם מתווכח מחדש ככה?"
"כן, מה זה אשמתו שיש לכם שפה דפוקה כל כך"
יותר ממילותיו של איציק, פגע בסאמר אופן הדיבור הבוטה והאלים
כשהדגיש את המילה "דפוקה".
"לנו יש שפה דפוקה? ומה לכם יש? מה כל כך נהדר בעגבניה?"
כשהתווכחו כך, משכו אליהם מבטים אך איש לא העמיק או הביע עניין
בדבריהם וגם לשניים לא היה אכפת. סאמר נזכר שהוא מדבר עם ילד
יהודי קטן מירושלים. הוא אמר: "אתה יודע מאיפה זה השם הזה,
עגבנייה? זה בגלל שאליעזר בן יהודה הסתכל על הבנדורה וזה הזכיר
לו תחת!"
"מה?" הצטעק איציק, וסאמר המשיך: "עגב, זה תחת. ובגלל זה עד
היום הרבה אנשי דת אצלכם שאומרים פנדורה כי הם לא מקבלים את
'עגבניה' "
"אתה תחת!" אמר איציק, כשהוא מודע לגמרי למשמעות דבריו, "נמעס
לי!" צעק, ואז הוסיף בדיבור צלול:"אני חוזר הביתה."
סאמר נדהם בשנית מן מהילד אך היה אכפת לו מסשה יותר מדי מלתת
לו ללכת: "בסדר. אתה חופשי ללכת."
הדוקטור נעמד מול הילד ושילב זרועותיו. איציק התבונן בהמולה
שסביבו ונדמה היה לו שהכל ריק. לא כלום. שככל שהעיר מלאה, כך
אין בה כלום. מכוניות ובניינים חלולים ועוברי אורח משלל סוגי
הקשת שהם רק תבניות ריקות של בגדים ומעמד. הוא ידע שמאוחר מדי
לחזור הביתה, אך בהזדמנות הראשונה יחזור לירושלים. השניים שוב
שילבו ידיים, ועתה היה איציק מודע לכוחו של הדוקטור הערבי הזר
שלצידו.
יעקב היה מיוסר. הוא שב ונזכר בפניו של בנו ומילותיו "אני שונא
אותך" שבו וחפרו בפצעי ליבו. הוא ידע שבנו שונא את חנותו,
כיוון שגם הוא שנא אותה מאותן הסיבות. שניהם תיאבו את אותה
שגרה אפורה שהיא הנציחה. שגרה שבה לכעורה לא קורה דבר, ונדמה
כך שלדבר אין משמעות. מה לא היה נותן עתה בכדי לחזור לאותה
שגרה.
השניים עמדו וחיכו מחוץ לביתו של שמואל בו סשה כלואה, והמתינו.
חוץ משעות מסוימות שבהם היו צריכים ללכת לשירותים, או היו
חייבים להשתחרר ולנער רגליים. היו השניים ישובים כבוצים
במכונית וצופים. יעברו עוד שלושה ימים עד שיפגשו את סאמר ואת
איציק.


פרק חמישי » סודות שמורים היטב

באוטובוס בו ישבו סאמר ואיציק עמדה קבוצה של חיילים. ולצידם
עלו שני טיפוסים מפוקפקים. האחד, גאייר, היה מתנחל שמן מקריח
וממושקף שדיבר ללא הפסקה בחיוך רחב. והשני, מנדל, היה חברו
הקרח לבוש בשחור. שרק הנהן בראשו בשתיקה לכל פילפוליו של
גאייר. מרגע שעלו לאוטובוס, התחיל גאייר נוזף: "אף אחד לא קם?
אני אומר לך כשאני הייתי חייל אף פעם לא ישבתי. זה לא מה שהיה
פעם צבא ההגנה לישראל. זה כבר הפך לצבא ההגנה לישמעאל אני אומר
לך. לא ככה?"
מנדל הנהן אך ספק עם אהב את ברבוריו של חברו. לאט לאט התדרדר
גאייר בקולי קולות לדיבורים גסים על טיפשות הנשים ועל "אסתר,
איזה תחת ענקי יש לה? הא? איך היא בכלל מצליחה לסחוב אותו
איתה?" על חברו ש"העמיד את אשתו במקומה, הסתומה הזאתי". בקולי
קולות גלש גאייר לפוליטיקה והסביר בעדינות שפרס יעשה הכל כדי
להשאר בממשלה. וכולי וכולי . ללא הפסקה. כך כשירדו סאמר ואיציק
במרחק הליכה מביתו של שמואל. היו השניים מותשים ומלאי שמחה על
שהנסיעה האיומה הסתיימה סוף סוף.
יעקב ודוד נואשו רק לפני 15 דקות, כשיעקב החל צורח: "זה הוא!
זה הוא!" והשניים יצאו מן הרכב בתנופה בניסיון לתפוס את מי
שיעקב זיהה כתייר הבריטי עמו שוחח איציק. הם איבדו אותו, והחלו
לתור בחיפה ללא כוון. המצב הגביר את הלחץ בו היו השניים
נתונים. בשלב מסויים יעקב תפס את דוד בידיו וצעק שהוא מפריע לו
למצוא את בנו. אז דוד סיים את חלקו. אך לא לפני שהשניים החליפו
כינויי גנאי ועקיצות משותפות. באותו זמן נכנסו סאמר ואיציק,
ללא הזמנה, לביתו של שמואל ויינברג. בחדר הלבן והריק, מצאו
השניים לתדהמתם את מר פול קינסקורט ובידו אקדח.
השניים קפאו במקום. פול היה נראה נסער ומזיע אך שכב בלא תזוזה
על הכסא כשיכור.  הוא החל לדבר בלהט ותיאוב:
"שקרנים, כולכם שקרנים ובוגדים. בדיוק כמו ריצ'רד שלי." ריצ'רד
היה אשתו לשעבר של פול. שלפני קצת יותר מחודשיים, נתפס במיטה
עם המשרתת שלו. איציק נחרד והחל להשתין במכנסיו. סאמר לעומתו
שאל בתמימות: "איפה סשה?"
" 'איפה סשה?' , כל בני האדם החיות האלו! הייתי צריך לשוט לבד
מלכתחילה!" פול קם באיטיות כשהוא מנופף באקדחו כאילו זה היה
חפץ תמים. "החזרתי אותה הביתה. לרוסיה! היא אפילו הודתה לי."
"מה?" פער סאמר את פיו.
"עליו" המשיך פול תוך שהוא מדבר לאט ובזהירות ומתקרב עוד ועוד
אל השניים. "עליו עוד הייתי מאמין, ילד, אבל אתה!?"
כולם חיכו לתשובה, אך לא היה איש שייתן אותה. ולאחר דקה צעד
סאמר אל פול ושאל בזדוניות: "אתה חושב שאתה חף מהחטאים של שאר
האנושות?"
"מה?" הצטעק פול והכה את סאמר באקדחו בתנופה. סאמר נהדף אחורה
ונפל מדמם מאפו ופול המשיך לדבר אליו: "אני הולך לירות בך וזה
מה שיש לך להגיד? כל כך מתאים לחברה  המטומטמת של ימינו"
סאמר לקח שאיפה עמוקה. "אתה לא הולך להרוג אף אחד. אתה הולך
להתאבד"
פול עמד מעל סאמר השפוף והניח חיוך מזוייף על פניו. הדוקטור
המשיך: "זאת הדרך היחידה לברוח מכולנו."
כשיעקב שמע את הירייה החל לרוץ לבניין. הוא מצא בפנים את התייר
הבריטי מחייך אליו מעל גופתו של הלקוח האחרון בחנותו. פול
החליף את פניו רציניות לפתע וירה בראשו. יעקב ההמום נשאר
בבניין וחיפש אחר בנו. אך הוא עזב מזמן.
איציק הלך כשיכור ברחוב. הוא היה נחוש למצוא את אותה יאכטה
שתוביל אותו למדינה החדשה באי נידח. דמעות טשטשו את ראייתו.
הייריה הזכירה לו באחת את התאונה. בגלל זה שנא את עצמו יותר
מכל. באותו יום בו אמו ואביו היו צריכים ליסוע כדי להחזיר אותו
הביתה. היה זה בגלל שהוא הבריז מבית הספר והשניים דאגו לשלומו.
ובדרך חזרה בויכוח קולני. שוב התווכחו הוריו לטובת ורעת הילד.
ואז ההתנגשות ואותו ריח נורא. אותו ריח שהתפזר בדירתו של שמואל
ויינברג. מה שהיה נראה לו כנצח, היה רק שעתיים. עד שהגיע לנמל
חיפה. הוא החל מסייר בין האוניות הגדולות כשלפתע ראה ספינת פאר
לבנה ונוצצת. ושמה:"ריצ'רד". נדמה היה לאיציק באותו רגע שהוא
חולם.
20 שנה אחר כך. איציק לא יידע להסביר למה לא עלה לסיפון
היאכטה. משהו בו אמר לו שזה לא מקומו. זה היה מעבר לפחד שפקד
אותו. יש דברים בחיים, שפשוט יודעים אותם חזק. הוא רץ באותו
יום חזרה לביתו של ויינברג. והתחבק עם אביו חיבוק חזק, עד כאב.
לראשונה הם דיברו על התאונה. "אף אחד לא אשם" אביו אמר "חוץ
ממני". הוא הבטיח שיותר לא יצטרך לבוא לחנות. מאז, 20 שנה אחר
כך. איציק כבר מנהל אותה. 20 שנה אחר כך סאמר השתחרר מבית
הכלא, כשהוא לא מצא בו שלווה. ושלילת מעט החופש שהיה לו החזיר
לו אמון מחדש בחייו הדלים והתפורים. סשה לעולם לא שבה לארץ
ישראל, כיוון שלא אהבה בה דבר. היא לא ידעה על תכניתו של סאמר.
אך גם עם הייתה יודעת, הייתה חוזרת לרוסיה בכל מקרה. עשירה או
דלה. ברוסיה לא היו קוראים לה "רוסיה" באותו טון מתנשא כמו
בישראל. איציק עצמו, סיים את הלימודים והמשיך בשגרה המשעממת
שבחנות הירקות. מדי פעם היה תוהה איציק, מה היה קורה אילו היה
עולה על סיפונו של "ריצ'רד". אך אז הוא נזכר בדברי אביו. "אף
פעם אל תברח לי ככה יותר!". בינתיים בין חופי האוקינוס השקט
חבוי לו אי נידח. גן עדן של ממש, שנותר בתול מאז אותה שנה ואין
בו בן אנוש אחד. לא ערבי ולא יהודי. והגלים המקיפים אותו הם
הקול היחידי שנשמע. בירושליים, לעומת זאת, דבר לא השתנה. תוהו
ובוהו סורר ברחובות. ושנאה, אטימות ובטלנות נפגשים לא פעם
באדיבות, אהבה והקשבה.