שמו היה קסם
וחיוכו היה שובה
עיניו היו שלוות, שפתיו צעירות.
תמיד ישב והקסים גם את אבי
היה נוהג לשבת על כיסא בסלון ולספר חייו
הייתי נוהג לשבת על ברכיו
ולשמוע את סיפוריו
שנשמעו באוזני רבים.
בין בכי לשקט נפשי היה מגיע קסם
היה תופס ידיי עד אחרי הירדמותי
ונרדמתי מיד כשנגע בידי.
רק שמחה ושמחה ידענו איתו.
גם עם אמי שבכתה
תמיד היתה נרדמת כשפניה זוהרות.
חיבוקו היה מחזק וחיזק אף את דודיי חבריי ואחיי.
אנשים כה רבים הגיעו לראותו, לנסות לקבל מילה.
אפילו אבי היה התקשה להאמין בדמותו אך חיוכו שבה גם אותו.
כשלא היתה סיבה קסם היה בא
ובודק שלום כולם כך פתאום ונעלם.

בבוקר קר ועצוב קסם עזב.
כשעזר לשכן לאבד כאביו.
כלא היתה אהובתו נעלמה
נעלם קסם לחפש אותה.
כך עברו לו ימים חודשים ושנה
ומפעם לפעם קסם היה חוזר לחמלה חדשה
עיניו לא זהרו ושפתיו מלאו קמטים
והכיסא היה שבור ונזרק שבור מזה שנים.
כשאבי היה מוטרד קסם לא היה מחבקו
מקווה שמחר יהיה יום קסום ותגיע דמות אהבתו
כשעזב לא חזר הלך לתמיד
לקח איתו את רוח התקווה "לקח בתרמיל (נגיד)..."
"מדוע מדוע עזבת אותו אהובה?"
פניו לא נראו וכך גם ההורים
כנראה הם מתראים במגלות הרים שכנים
את שמו שכחתי וגם סיפורי שפתיו
"אפילו אני אהובתי החסרתי תמונות של מראה פניו"
רוצה כל כך לחושו ואולי לדעת מה בא על עולמו.
אולי יביא את אמא ואבא כשיחזור לדמות תפקידו.
מעטים אלו שזוכרים, מעטים לי ילדים
אני פוחד שאהובתי תיעלם ואשאר בין החיים
אתגעגע אליו וכי מי יוכל להזכירני לחיוכו השובה
אולי אתם יודעים אולי תספרו סיפוריו.
כי לי הוא לא עונה.