לילה אחד, לפני חודשיים, יום אחרי שאמרת לי שאת לא רוצה יותר
לאהוב אותי, בכיתי בפעם הראשונה מול אנשים זרים. תמיד צחקת
עליי שאני אף פעם לא בוכה. שקטעים מרגשים בסרטים מצחיקים אותי,
כי אני תמיד חושבת על הטיפות השורפות ששמו בעיניים של השחקנים
כדי שיוכלו לבכות בדיוק ברגע הנכון. נורא כעסת עליי שאני אף
פעם לא בוכה ברגעים הנכונים.

חודשיים עברו ואני עדיין זוכרת את התחושה. נסעתי באוטובוס
לעבודה, עושה את הדרך מהרצליה לתל אביב. מסתכלת החוצה בשמיים
ובירח, ותוהה איך הם לא נופלים, תוהה למה לא יורד גשם. משחזרת
בראש את השיחה של אתמול. איך התקשרת להגיד שנמאס לך, ושאת
אוהבת אותי אבל הגיע הזמן להפסיק עם זה. נזכרתי איך לא יכולתי
להגיב, ואיך אחרי שניתקת התקשרתי אליך בחזרה ובכיתי ובכיתי
ובכיתי, עד שנרדמתי. לא זוכרת בכלל שניתקת. לא מבינה שזה נגמר.
בבוקר קמתי עם עיניים נפוחות, ורציתי להתקשר אלייך לספר לך
שישנתי זוועה, והבנתי שאי אפשר. שאת כבר לא שלי יותר.

אני זוכרת שדווקא שמחתי כשהנהג פתח גלגל"צ. חשבתי ששירי השטות
שהם בדרך כלל שמים אולי יצליחו לעודד אותי. את זוכרת שדיברנו
על זה שתמיד כשמרגישים משהו, פתאום נדמה שכל השירים ברדיו
מדברים על זה בדיוק וכל התוכניות בטלוויזיה פתאום מכוונות
לאותו הנושא? איך תמיד אחרי הנשיקה הראשונה פתאום תמיד פותחים
את הטלוויזיה בדיוק כשיש תמונה של זוג מתנשק? איך כשרבים עם
החברה הכי טובה תמיד יש סרטים קיטשיים על חברות אמיצה שמתעלה
על הכל? מוזר איך שזה תמיד עובד. איך ששירים שמתנגנים ברדיו
כאילו מתאימים את עצמם להרגשה. אני שומעת בחצי אוזן את השיר
שמתנגן ברקע.

"כשאת נוגעת בי, אני מתחיל לרעוד, אני מתחיל לראות, כשאת
נוגעת בי..."

נזכרת בפעם הזאת, אחרי שסיפרתי להורים. כשהגעתי אליך מתייפחת,
והכנסת אותי למיטה וחיבקת אותי חזק, והבנתי ששום דבר לא משנה,
שדברים רעים יכולים לקרות כל עוד תהיי שם לחבק אותי.

"כשאת נוגעת בי אני פתאום תופס את משמעות הנס, כשאת נוגעת
בי... אני מרגיש איך כל שדי הלב מתרחקים ומסתלקים. כשגופי בידך
נרעד, כשפי אל פיך נצמד, אני מרגיש שזה יכול להימשך לעד..."

בכלל לא הבנתי שאני בוכה, את יודעת. רק כשראיתי שהאישה שישבה
לידי מסתכלת עליי מוזר, הבנתי שיורדות לי דמעות. אני מודה
שהמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שאני לא מאמינה שאני בוכה
משיר של בועז שרעבי. למה אני בכלל בוכה? אהבות נגמרות, זה קורה
לכולם. ואהבה אחרת תמיד מתחילה. ואם היית אהבת חיי והפסדתי
אותך? אני פתאום חושבת, ומתחילה לבכות שוב. אני מרגישה כל כך
רע. בואי לתקן את זה. תני לי לאהוב אותך שוב, אני מבטיחה לשנות
את כל הדברים שלא אהבת בי, אני נשבעת שאשתנה...

אלוהים, שייגמר כבר השיר.

עבר חודש. אנחנו כבר חברות רגילות. את יוצאת עם מישהי אחרת,
אבל לא באמת אוהבת אותה. אני יודעת. כי לפני כמה ימים דיברנו
סתם ככה, ונפלט לך שאת עדיין אוהבת אותי. אני אמות לפני שאני
אתן לך לדעת איך מה שאמרת השפיע עליי. איך רציתי באותו הרגע
לנסוע אליך ולהתחנן אליך שתקחי אותי בחזרה. אבל את, הגונה
שכמוך, הבהרת באותה הנשימה שאין סיכוי שאנחנו חוזרות, כי אהבה
לא תמיד מספיקה לבנות מערכת יחסים יציבה, וכי אני לא טובה לך
ואת לא טובה לי.

נוסעת שוב לעבודה. שמה גלגל"צ ברדיו. דווקא שירים נחמדים יש שם
בזמן האחרון. חושבת עליך שוב. אני מנסה שלא, באמת. יודעת שאת
צוחקת עלי עם חברות שלך, כי אני האקסית שלא מבינה שזה נגמר. כי
משהו בי לא מוכן לקבל את זה (למרות שבדרך כלל אני בחורה מאוד
הגיונית ושכלתנית. תראי מה עשית לי). יש מופע חי של אסף
אמדורסקי, יאללה, למה לא. אני מגבירה.

"אהובתי, אהובתי, חמקתי מבין זרועותייך, שלושה שבועות היו
דרושים לי עד לאין שיעור, אך במהרה אשוב אליך. בקרוב את תדברי
אלי שוב, וגופי ירגיש את חומך ואת נשימותייך..."

נזכרת בפעם הזו שטסת לשבועיים לאיטליה. חשבתי שאני מתה מרוב
געגועים. לא התרכזתי בעבודה, לא בלימודים, לא יכולתי לחשוב על
שום דבר חוץ ממך. זוכרת איך בלילה שחזרת, כששכבנו ערומות,
חבוקות, אחרינו שעשינו אהבה, לחשת לי את השיר הזה באוזן.
אלוהים, אני חייבת להפסיק לבכות עליך.

אתמול התקשרת שוב. "אני לא רוצה לדבר איתך יותר. אני מנתקת
איתך את כל הקשרים", אמרת.
וכל החום שהיה לך פעם בקול כשדיברת איתי פתאום לא היה שם.
כאילו דמיינתי אותו.
"מה קרה?!" נבהלתי, "מה עשיתי?!".
"פגשתי מישהי חדשה", את עונה, "והיא מדהימה אותי. והיא יפה
ובוגרת ואני מאוהבת בה כמו שלא הייתי מאוהבת מעולם! ואני רוצה
לבנות איתה מערכת יחסים אמיתית ואני לא יכולה כשאת מזכירה לי
כל פעם את מה שהיה בינינו, אז זהו! אני חותכת!".

אני חושבת על הלילה ההוא בחוף הים. שאמרת לי שאני מדהימה
אותך, ושאת מאוהבת בי כמו שלא היית מאוהבת לעולם, וכמו שלא
תהיי מאוהבת יותר אף פעם.
"תגידי", אני אומרת את הדבר היחיד שאני יכולה להגיד מבלי
להתחיל שוב לבכות, "נפלת על השכל? מה קרה לבחורה הקודמת?"
"נפרדתי ממנה אתמול", את עונה, "אני מאוהבת עד מעל לראש ולא
רוצה יותר שתתקשרי אלי לעולם. אני מצטערת. ביי".

אני לא יודעת איך להגיב. מתקשרת לחברה היחידה שמשותפת לשתינו.
היא לא שמעה על הסיפור הזה, אבל מבטיחה לנסות לברר ולחזור
אליי. אני מניחה את הטלפון ומרגישה איך שוב הלב שלי, שעבדתי כל
כך קשה להדביק אותו בחזרה, נשבר לחתיכות. איך החלפת אותי כל כך
מהר.. האם אהבת אותי אי פעם באמת?
הפעם אני כבר יודעת שדמעות עומדות לרדת. "די, מספיק לבכות עליה
כבר!", אני אומרת לעצמי בקול, מבלי משים. מרימה שוב את הטלפון
ומחייגת לכמה חברים. "יאללה, אני במצב רוח רע. יוצאים לאכול
סיני, בואו לאסוף אותי עוד עשרים דקות".

הם צופרים מלמטה ואני נכנסת למכונית. ארבעה חבר'ה ששמחים נורא
לראות אותי מברכים אותי לשלום, והמצב רוח שלי משתפר פלאים.
מסתכלת על ארבעתם שיושבים סביבי, זוכרת איך כל אחד מהם ישב
אצלי בבית בתקופה זו או אחרת, בוכה לי על המיטה בגלל אהבה
שנגמרה. זוכרת איך לא הבנתי למה הם בוכים כל כך הרבה. מסתכלת
עליהם עכשיו ומבינה שיש חיים אחרי אהבה, ושבאמת (כמו שכל
הסרטים האמריקנים אומרים) הזמן מרפא הכל. הרדיו מנגן.

"I can stay awake just to hear you breathing... watch you
smile while you are sleeping, while you're far away,
dreaming..."

נזכרת בלילה ההוא שהתעוררתי וראיתי אותך יושבת על כסא ליד
המיטה, עם הפנים אליי, בוהה בי. "את כל כך יפה", אמרת לי, "אני
חייבת להסתכל עליך כדי להבין שאת באמת שלי. שאת נותנת לי להיות
שלך".
"מספיק!", אני מנערת את הראש. "מה?!" בוהים בי ארבעה זוגות
עיניים מופתעות.
"מה אנחנו שומעים?", אני שואלת בתקיפות.
"גלגל"צ... מה בדיוק הבעיה?"
"אלוהים!", אני עונה - מופתעת לשמוע שאני קצת צוחקת "שמישהו
יכבה כבר את הזבל הזה! אני לא מסוגלת לשמוע יותר שירי אהבה".