כשנולדתי מחדש, לא הופתעתי במיוחד שמי שהתגלתה כאמא שלי, היתה
אותה אשה שבגללה קפצתי מגג הבניין שלי, ולא במפתיע, לאחר
חודשים של דיכאון. כבר כשהגעתי לחדר ההמתנה של
החיים-שלאחר-המוות, הבטיחו לי שלחיות בלעדיה זה לא המצב הקיומי
הכי גרוע - והוא שמור למתאבדים כמוני, כדי שנחשוב פעמיים לפני
שננסה לברוח מהחיים שאלוהים ייעד לנו. ישבתי שם במשך חודש - זה
הזמן שלקח לזונה ליצור חיים חדשים - עד שלבסוף הודיעו לי שהגיע
זמני.
כל תשעת החודשים ששכנתי ברחם שלה עברו במהירות. הרגשתי שהגעתי
לגן-עדן - ולבסוף לקחו אותי משם, כדי שהפנים הראשונות שאראה
יהיו שלה. בתחילה בכיתי מכאב, מתסכול, מכעס, אך כשראיתי שהיא
רק מתקרבת אליי יותר, הפסקתי.
ככל שהתבגרתי, שמתי לב ששכחתי את החיים הקודמים שלי. כבר שכחתי
את כל הזמנים הטובים שלנו - זכרתי שהיו לנו זמנים טובים, אבל
לא הצלחתי להיזכר ברגע אחד ספציפי כזה - וזכרתי רק את הרעים:
את המריבות, הצעקות, הבגידות. אבל כשאתבגר יותר, אשכח גם אותם,
וכשאוכל לדבר, כבר אשכח את עצמי לחלוטין.
לכן החלטתי שלא אבכה כשאהיה רעב, כשיכאב לי, כשיהיו לי גזים.
לא רציתי שתחשוב שאני זקוק לה וגם רציתי לגרום לעצמי
לטראומת-ילדות, כתוצאה מהזנחה, כדי שיישאר חלק ממני בתינוק
השקט הזה - חלק מהכעס כלפיה. אפילו כשחרבנתי בטיטול לא בכיתי.
הסתרתי את זה ממנה, למרות שכנראה לא הייתה שמה לב, בכל מקרה,
בגלל הגניחות שהחדש שלה גרם לה להוציא מגרונה. היא בטח הייתה
אומרת שאני מתנהג כמו ילד קטן - התכונה שהרגיזה אותה יותר מכל
- אם הייתה יודעת. בסוף נשברתי ובכיתי, כי היא הייתה צודקת,
חלקית: אני באמת ילד קטן וילדים קטנים בוכים וצריכים את אמא,
גם כשהיא מזדיינת עם זה שגנב אותה מהם.