כולם שם. אחים אחיות, הורים, ילדים וזקנים. לכל אחד יש רק
מספר, כמו תווית. האיש עם המגפיים השחורות ניגש, שלף מקל
מאחורי גבו והכה בי. ואני עייפה - לא יכולה יותר ללכת. "קדימה,
קדימה. בהמות מטונפות!" הוא צועק ומכה, צועק ומכה. מאחורי
מישהי נפלה, עם הפנים ישר לבוץ, ולה אין שם, רק מספר. חלשה
ורזה. "קחו אותה מפה!" האיש במגפיים צעק. "היא לא טובה לכלום."
כל כך רזה, כל כך חלשה. שני אנשים נוספים הגיחו מיד מהקצוות,
הוציאו אותה מהשורה. כנראה שהובילו אותה למקום שממנו לא
חוזרים. רק מספר, לא שם ולא כלום. רק מספר. ואני זוקפת ראשי
גבוה, מנסה להיראות חזקה יותר מכולם. כול גופי דואב, לא ישנתי
כבר כמה ימים. עיניי השמאלית נפוחה וזבובים מרחפים סביבי כל
הזמן. הובלנו לתוך שטח קטן ועלוב. כאן אין פרחים וגם לא דשא.
רק בוץ ושטח תחום שאין לנו כול זכות לצאת ממנו. מסומנים כולנו,
עייפים, רדומים, מסריחים. האיש במגפיים שוב הכה במישהי חלשה,
היא כבר רגילה לזה, כמעט ולא מגיבה פרט לעווית כאב שהפכה לדבר
שבשגרה.
איך הם יכולים לעשות דבר כזה? האם אלה בני אדם? איך דבר כזה
מתאפשר בזמן שכול העולם שותק ולא מגיב? ואנחנו כאן נטבחים אחד,
אחד. אני זוכרת במעורפל את בני, כל כך צעיר וכבר לקחו אותו
ממני. הם שמו אותה יחד עם שאר הצעירים, שנה עברה. מאז לא ראינו
אותם. אומרים שלקחו אותם למקום אחר, כוח עבודה לפרויקטים
חדשים. אך אני יודעת שאין זה דבר מלבד ניחומים. הוא כבר לא
בחיים. כמו כולם. כמו כולנו, רק מספר ללא שם. אני מרחמת על
הדור העתיד לבוא, דור ללא תקווה. כל עוד העולם הזה מביט על
המתרחש בשפתיים חתומות - זה דור ללא תקווה. כולם נולדים
וימשיכו להיוולד לתוך מעגל אין סופי של מוות ואכזריות. אני לא
יודעת כמה זמן עוד אוכל להחזיק, אבל זה לא הרבה. המספר הזה
שצרבו על גופי, מגרד כמו פצע שלעולם לא מגליד, רק מתעמק עם
הזמן ומצמיח מוגלה חדשה. אין גבול לאכזריות ולעליונות שהם
משסים בנו. ובמה חטאנו?!? הרי אנחנו בשר ודם. גם הם וגם אנחנו.
בשר ודם. אבל לא! בשבילם אנו רק מספר. בנו אפשר לבעוט, לירוק
להתעלל. אולי הם פוחדים מאיתנו. אבל מה כבר יש בגזע שלנו שמסכן
אותם? שרק יתנו לנו לחיות בשקט, הרי הופענו לפניהם, היינו כאן
הרבה לפני שהם היו ומעולם לא התאכזרנו כך אל אחרים. חיינו
בשקט, שלווה ולשלום אם השאר עד שהאנשים עם המגפיים הכואבות
האלה הגיעו ונעצו את סוליותיהם בצלעותינו. דחקו אותנו לפינה,
חושבים עצמם לעליונים. והם כלום מלבד אפסים, רפש מזוהמת שזוכה
להמשיך ולפעול עד אין קץ. גזלו מאיתנו את החופש. לקחו את הכול.
הפרידו אותנו מיקירנו ומכל היקר אשר היה לנו.  
כבר חצי שנה אנחנו נעולים באזור הזה. שותים מים מלוכלכים
ולועסים את מה שנותנים לנו. אתמול הם לקחו חמישה. ואני יודעת
שהן לא יחזרו. מישהי אמרה לי שהם יפסיקו לעשות את מה שהם עושים
לנו ביד. מעכשיו זאת תהיה מכונה. אלוהים אדירים! האנשים האלה
במגפיים כבר לא מוכנים ללכלך את ידיהם, הם המציאו מכונה שתתעסק
בנו. "זוזי!" חשתי במקל ננעץ באחורי וראיתי את גוש המתכת הזה
עם הצינורות. האיש הוביל אותו בין ברזים ושתף אותי במים קרים.
החלקתי שם, נופלת על הלחי השמאלית. המכה שרפה את פני. בטון!
כאן זה לא בוץ אלא בטון! שכשניפול, יהיה לנו יותר כואב. רק
מספר, ללא שם. "קומי!" שוב הוא צועק. ואני כבר לא יכולה יותר.
אולי הפעם אצעק. אולי ארים את קולי. קמתי על רגלי ומיד זה בא.
מישהו הדביק משהו וזה החל להישאב ממני. זהו- זה! החלטתי שלא
להחניק צעקה ופתחתי את פי. "מווווווווווו!!!"  האיש שחיבר אל
עטיניי את המכונה, חייך ואמר: "את תביאי לנו חלב טוב, את."
ואני. כל מה שאני יכולה להגיד זה 'מו'. רק  מספר, ללא שם. רק
מספר.