הפילם עלה כסף רב.
יכולתי לקנות במקומו דברים אחרים, ובכל-זאת שילמתי
ויצאתי כדי להנציח את החיים.
כי אם לא אהיה עוד ביניכם מחר (או בזמן אחר), איך יידעו
מה הייתי ומה לא?
כעת תהיה להם התמונה,
אם לא המקור אז לפחות העתק
בהדפס של שחור ולבן.
אומרים שהמצלמות של היום משוכללות. הן כמעט
לוחצות על הכפתור בעצמן, מביטות
בי מסיים עוד ריצה -
המרחקים ארוכים,
הגוף מבקש חמצן ואין לי לתת.
והן, פריים אחר פריים, מנציחות עדות חותכת
לכל מה שייחשב מחר
אמת.
בדרך אני חושב - האם יש ערך לתמונות? אולי
אחליף את הפילם בככר לחם טרייה?
הרעב מכרסם בבטני, מה יכול אני לומר לו?
"סליחה, אני מצטער, אבל אחרת לא יידעו שהייתי קיים"?
מוטב שאשב בצד ואבחר לי אובייקטים לצלם:
החדר הקטן, שלא צילמתי כי לא היה אף-פעם מסודר.
החברים, שתמיד התעקשו לעשות פרצופים, שפעם חשבנו אותם
למצחיקים.
הנערה שאהבתי, ולא צילמתי מעולם, כי פחדתי שהתמונה לא
תצליח להעביר את כל היופי שצפון בה.
תמונה. ותמונה. ותמונה. ותמונה. ותמונה. וטמון
בלב פחד, כי מה יהיה אם הפילם יישרף?
האם כל מה שהייתי לשווא היה?
"קח מצלמה, היא רצתה לומר לי, וצלם את חייך.
אם אי-פעם תאבד אותם, יישאר לך לפחות העתק..."
(דיוקן עצמי מן הקומנדו / רוני סומק) |
