"זה לא אני! די, די כבר, זה לא אני! אל תכריחי אותי להיות כזה!
די! תפסיקי להיות כזאת, אל תבכי! אל תבכי אמרתי לך! סתמי,
מייד!" הוא הוריד את האקדח. הוא תפס בשערותיו ומשך בחוזקה בשעה
שהתקפל כלפי מטה ויילל. "אני עדיין מחזיק את זה... אני לא רוצה
לירות, תפסיקי כבר!!!" בתו הסתכלה עליו עם עיניים אדומות,
דומעות, לשעבר מצועפות. היא ישבה מולו, כולה רועדת, עירומה,
מנסה להסתיר את גופה עם שיערה וידיה. אך זה לא עצר אותו. הוא
התקרב אליה עם עיניים פרועות, "את תפסיקי! אם תאיימי עוד הפעם,
את..." היא החלה לבכות, מול פני אביה החולה, בעת שפניו התרככו.
"לא... אל תבכי, שש, זה בסדר..." הוא קרב אליה, ליטף אותה
וניחם אותה בידיו, בגופו בשעה שצרחה.

המשכתי לאכול את הספגטי. הוא מזג לי מעט יין, לא שתיתי. אבל
החלטנו לדלג על הארוחה. אמרתי לעצמי, זה יהיה בסדר... מסכן,
הוא לא עשה לי כלום. אני אהיה בסדר הפעם. באמת, אני אהיה טובה,
לא רעה! הבטחתי לו. נכנסנו לחדרו, לאט עלינו על מיטתו. הוא
התחיל לנשקני בעדינות, בעת ששנינו הורדנו אט-אט את לבושנו.
התחלנו להתמזמז, בוא נאמר. הוא העביר את ידו לגבי, להוריד את
החזייה, הכחלחלה המעוטרת. וכשהוא שכב מעליי והסתכל עליי, עבר
לי פלאשבק. אז שכבתי שם, עם עיניים מפוחדות ומורגלות, גופי
הצטמרר, אך שכבתי שם בשקט, עם ראש כואב, כשהוא מעליי, עושה את
שלו. לאחרונה התחלתי להיאבק, אתם יודעים? הצלחתי אפילו להשיג
לי מודעות משלי. אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה להרגיש. אהבה,
משיכה, תשוקה. לא רוצה! מי יכריח אותי? מי? אף אחד כבר לא
יכול. 16 שנים שלא הרגשתי דבר. וגם אז, רק שנאה, יאוש ופחד,
פחד לרצות. אני יכולה רק לחשוב. מכונת חשיבה חסרת רגש. אסור לי
להרגיש. אני כבר לא יודעת מה אני עושה. זאת לא אני, זאת לא
אני! אסור לי להיות אני, אסור לי להרגיש! אסורה להיות לי
תודעה, אסור לי להיות אני! אני לא יכולה אפילו לרצות דברים, כי
אז אני ארצה להיות שוב אני, לפני 17 שנה. חה.