אני יודעת. יודעת מה הם מתכננים.
הם יקחו הכל, ויהפכו אותו
ואז,
אז אני אפול.

לא זוכרת איך הגעתי לכאן... אבל יפה פה. כן... לבן כזה... כמו
ארמון.
אולי אני מלכה, גם אני לובשת לבן. כן... לבן כזה...
אני לא יודעת...
אתמול אמא הייתה פה. היא לא לבשה לבן.
ולא דיברתי, למרות שידעתי שהיא כאן. רק ישבתי לי ועשיתי כאילו
אני לא רואה אותה.
והיא ישבה לידי, והסתכלה עליי.
היא גם רוצה להפוך הכל.

"תפסיקי לדבר מתוך הראש שלך הזה", ו- "תפקחי עיניים כבר, את לא
ילדה קטנה!"
אני באמת לא ילדה קטנה אמא! אני יודעת. יודעת הכל. את לא תשקרי
לי יותר.
ואת השארת אותי כאן בלבן הזה. שהוא לא כזה יפה יותר. והלכת לך
עם השקרים בשקיות ההן שלך.
"תפסיקי עם הדמיונות שלך", את אומרת לי.
אני, אמא, כבר יודעת את האמת.
אני יודעת!

- שותקת ובוהה באוויר -
ארתור, ארתור די... נו, לא... ארתור... תפסיק! תפסיק לעמוד
ככה! לא, לא הכל יתהפך!!! לא!!! ארתור!!!
- בוהה באויר -
לפעמים הכל מתערפל לי.
וכל הלבן הזה... מתערבב... ומסתובב...
אבל אני אף פעם לא מסתכלת לצד ימין.
אף פעם אף פעם.
כי אם אני אסתכל לצד ימין...
לא... לא...
אז... אז באמת הכל יתהפך לי.

אמא, אמא אני יודעת.
אני כבר יודעת הכל.
ואני בכלל לא רוצה שתבואי לארמון הלבן שלי יותר.
- בצעקה - ואת יכולה לצעוק עליי כמה שאת רוצה! כי גם אני יודעת
אמא! גם אני יודעת לצעוק! ואני בכלל לא הקטנה שלך יותר את
שומעת???
את שומעת???

- רועדת, מתקפלת -
- בשקט - אני לא אסתכל לצד ימין, לא אסתכל, לא אסתכל... לא...