הנחתי את הראש על הברכיים שלה. ראיתי זיכרון מטושטש של כאב
מופיע לה על הפנים ומיד נעלם. עצמתי את העיניים. לא רציתי
לראות או לשמוע אף אחד, רק להרגיש את הנוכחות שלה לידי, רציתי
לעצור את הזמן, למחוק את כל מי שהיה סביבנו. המדרכה הייתה
רטובה מהגשם שירד בפתאומיות לפני שעה, אבל לא היה לי אכפת
וישבתי עליה בכל זאת. הרגשתי את המים הקרים עוברים דרך הבד של
המכנסיים עד לגוף שלי, היה לי קר, אבל זה לא שינה הרבה. האמת
היא שלא היא ולא אני לא היינו שם באמת. זאת אומרת, הגוף שלי
ושלה היה שם, אבל כל מה שמעבר לו היה במקום אחר, חשוך וקפוא,
כלוא בחדר הנשמות האבודות.
החדר הזה הוא לא משהו שאנשים רגילים יכולים לראות. אפשר להגיד
שהוא קיים רק בדמיון שלנו אבל זה לא יהיה נכון כל כך, קודם כל
כי אף פעם לא באמת דמיינתי אותו, ושנית - כי מה שהביא אותי
אליו היה אמיתי ומוחשי לגמרי. אני אפילו יכולה לגעת בצלקות על
הגוף שלי, ולפעמים, כשהיא לא מתנגדת יותר מדי, גם באלה שלה.
במגע עדין, מלטף, אני עוברת לאורך פסים ארוכים, בהירים אפילו
יותר מהעור הגם ככה בהיר שלה, או מעל חתכים פתוחים שעוד לא
החלימו אפילו כלפי חוץ, מרגישה את הדם שלה על האצבעות והוא
משאיר לי כוויות שאף אחד בחיים לא יראה, זה הכל בדמיון, הן
סתם. ובכל זאת אני רוצה למלא בכוויות האלה את כל כולי, להפוך
את עצמי לשקופה, לבלתי נראית.
בעיניים עצומות יישרתי באיטיות את קפלי הבד, מחפשת את הפסים
הכואבים תחתיו. מצאתי אותם כמעט מייד. האצבעות שלי, דקות
וזריזות כמו רגליים של עכביש, עברו מעל כל אחד ואחד מהם,
משאירות מאחוריהן כאב עמום, כמעט בלתי מורגש.
היא ניסתה להוריד את היד שלי ממנה בלי שכל מי שמסביב ישימו לב,
אבל אני החזרתי אותה שוב ושוב, בכל פעם לוחצת חזק יותר, פותחת
את העיניים רק כדי לראות את הכאב מתגבר במבט הלא ממוקד שלה,
מלווה בחוסר הבנה. היא באמת לא הבינה למה אני מתעקשת להכאיב
לה. בעיניים עצומות הידקתי את האחיזה, נותנת לאצבעות שלי לחתוך
כמו להב של סכין חדה, לא בכל הכוח אבל חזק מספיק בשביל לגרום
לה למקד את המבט שלה עליי ולצעוק מכאב. כולם שתקו לרגע והסתכלו
עליה, ואז המשיכו לדבר כאילו לא קרה כלום. הידקתי את האחיזה
עוד ועוד, "די", היא לחשה לי, "תפסיקי, זה כואב". אבל זה לא
היה מה שנאמר באמת.
"תני לי לצאת, אולי רק בדמיון שלי, רק עכשיו, את הרי יודעת
שאני אחזור, בבקשה..." שמעתי אותה מבלי שתצטרך לאמץ את מיתרי
הקול או להזיז את השפתיים, אבל אני לא רציתי לתת לה לעזוב,
לשכוח לרגע ממקום הימצאותה האמיתי. הכי הכי בעולם פחדתי להישאר
לבד, בלעדיה, בקור האינסופי ובשקט המוחלט של חדר הנשמות
האבודות.
שתינו הגענו לחדר הזה כמעט בו זמנית - הבדל של קצת יותר מעשרים
וארבע שעות, זה הכל. היא הבינה את החוקים הבלתי כתובים של חדר
הנשמות האבודות בשנייה הראשונה. התיישבה בפינה, צמודה לקיר,
בלי לנסות לפתוח את העיניים או להגיד מילה. לי, לעומתה, לקח
המון זמן להבין את המצב החדש שלי, ועוד יותר זמן - להשלים
איתו. שעות על גבי שעות הייתי עסוקה בלצעוק, לקרוא לעזרה,
לנסות לשבור את הקירות, אבל כל זה לא הועיל לי. טיפות הכוח
האחרונות עזבו אותי לאט לאט, איבדתי את היכולת לזוז, אחרי זה
לצעוק, אחרי זה - לדבר. נכנעתי לכוח האינסופי של חדר הנשמות
האבודות. ובשקט המוחלט שהפחיד אותי כל כך, ראיתי אותה פותחת את
העיניים. היא הסתכלה עליי בתשומת לב, חודרת עם המבט שלה לכל
הפרטים הקטנים, מחפשת את עצמה - בי. היא קמה והתחילה להתקרב
אליי, לאט לאט, עוצרת מדי פעם בשביל לשאול את עצמה אם זהו הדבר
הנכון, אחרי כל כך הרבה טעויות שעשתה. ידעתי כמה מאמץ שווה
הדרך הזאת, כמה צעדים בודדים שמפרידים בינה לביני, ידעתי על
הכאב שמלווה כל צעד, כל מבט, כל נשימה. סיבות ההחלטה שלה היו
מעבר להבנה שלי, וגם אם הייתי מבינה - לא הייתי יכולה לעשות
שום דבר. הסתכלתי עליה בזמן שהיא התיישבה לידי, ניסיתי להתרכז,
להרגיע את הפחד שלה, ממה היא מפחדת כל כך? בקושי נשאר בי כוח
לקחת עוד נשימה, מה היא מצפה ממני? לפגוע בה?
היא נגעה בי בזהירות, כאילו בשביל לבדוק אם אני עוד חיה. כל כך
התגעגעתי למגע, אחרי הרבה מדי זמן של בדידות, אבל בכל זאת לא
הייתי מסוגלת לחייך אליה, רק להסתכל ולשתוק. אני לא יודעת
מאיפה היא לקחה את הכוח הדרוש בשביל לדבר אליי, להרגיע, לגרום
לכאב להיחלש, ואחר כך - לעטוף אותי בחיבוק. בפעם הראשונה אחרי
המון זמן בתוך קור מוחלט הרגשתי שמותר לי לעצום את העיניים.
בלי שנשים לב, החדר הזה הפך לחלק בלתי נפרד מאיתנו. אותן
תמונות של סרט דמיוני, חוזרות על עצמן שוב ושוב, חיזקו את הכוח
העצום של חדר הנשמות האבודות, על חשבון הרצון שלנו לברוח. כל
מה שהקיף אותנו קודם הפך ללא רלוונטי, לא חשוב, שכחנו לגמרי
מהעולם שבחוץ.
רק פעם אחת האמנתי שמישהו יצליח להוציא אותי החוצה, יעבור אליי
דרך קירות, ייקח אותי איתו. אני לא יודעת למה האמנתי בו מהר כל
כך, למבטים המרוחקים שלא הצליחו להרחיק כאב טוב כמוה, מהסיבה
הפשוטה - הוא אף פעם לא ניסה לעשות את זה. טובע בים של עצב
וזיכרונות שלא יחזרו עוד, סגור בתוך כלוב משלו, הוא לא יכול
היה להוציא אותי מחדר הנשמות האבודות, לא יכול היה באמת לאהוב
אותי. ואני - אני גיליתי שאני לא מסוגלת לעזוב. גם כשהאמנתי
בסיכוי הקלוש שלי למצוא את המפתח ליציאה הלא קיימת מחדר הנשמות
האבודות, המשכתי להחזיק את היד שלה, חזק יותר מאי פעם, למרות
שהיא ניסתה בכל הכוח להיעלם, ותוך כדי זה - גם להסתיר את
הניסיון הזה ממני. גם כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואני
האמנתי, הייתי צריכה להכריח את עצמי לחשוב שככה נראה האושר וכל
כך להתגעגע אליה, למבט החודר שלה... למקום שלי.
אז, התנפצו האשליות.
והיא כמו תמיד, הייתה שם בשבילי, כדי לעזור לי לשכוח, למרות
שאני אף פעם לא ידעתי ולא יכולתי לעזור לה באמת. היא אמרה לי
שהיא התגעגעה אליי, שהייתי חסרה לה, ואני מצאתי בעצמי את הכוח
לחייך אליה ולהבטיח לה שמעכשיו - לעולם לא ניפרד.
ואז, בהתראה של רגע, ראינו את הצללית המטושטשת הזאת, מופיעה
ונעלמת לסירוגין. כשמצאנו בעצמנו את האומץ לעמוד מולה, קיווינו
שנוכל להחזיר אותה למקום המקורי שלה, אבל ידענו שהנשמה הפצועה
שלה כבר נמצאת עמוק בתוך חדר הנשמות האבודות. הסתכלנו עליה עם
דמעות בעיניים, היא כל כך קטנה וכבר מצאה את הדרך לחדר הנשמות
האבודות לגמרי לבד. המשכנו להסתכל עליה בזמן שהיא שרטה את
הקירות, פוצעת את הידיים הקטנות שלה עד שירד מהן דם, כמו
שעשיתי אני לפני כל כך הרבה זמן. זמן... זה מה שהיא צריכה, כדי
להיכנע, לתת לעוצמה של חדר הנשמות האבודות לקחת ממנה את טיפת
הכוח האחרונה שלה. אז, כשהיא תאבד את היכולת לזוז, לדבר, לנשום
- נתקרב אליה בחשש. ניגע בה בזהירות, כאילו בשביל לבדוק אם היא
עוד חיה. ואז, נמצא בתוכנו את הכוח לדבר אליה, ולחבק, ולתת לה,
אפילו לזמן קצר, את תחושת הביטחון המזויפת הזאת, שתאפשר לה
לעצום את העיניים. ובינתיים, כל מה שנוכל לעשות הוא לראות את
הידיים הקטנות והעדינות שלה, מלאות בדם.
אני עוד זוכרת איך הבטחנו אחת לשנייה לא לעזוב לעולם - כן, גם
היא פחדה להישאר לבד. עבר זמן והיא כל כך רצתה להרים ידיים,
אבל היא לא עשתה את זה. גם כי היא פחדה, גם כי היא הבטיחה לי
שלא, והיו עוד המון סיבות.
אני לא רציתי לעזוב אותה. אבל רציתי, בשקט בשקט, לחתוך את
הכבלים שקושרים אותי חזק כל כך למקום הזה, ועד אז - לראות,
כאילו מהצד, את עצמי, ולדמיין, כמה זמן אני עוד אהיה מסוגלת
להמשיך להיות.
ועכשיו, היא אומרת שאני עומדת לעזוב אותה. אני עוברת שוב עם
האצבעות מעל לפסים הכואבים עדיין, מסתכלת עמוק לתוך העיניים
שלה, טובעת בים הכאב שבתוכן.
לא, אני לא אתן לה לצאת מחדר הנשמות האבודות, אפילו לא בדמיון,
אפילו לא לשנייה -
כי לגוף אסור למות. כשהגוף הפיזי מת, הנשמה נעלמת, זה כלל
ידוע. אבל מהצעקה האילמת במבט שלה ומהתפילה שמעולם לא אמרתי
בפניה, אני חושבת ששתינו מבינות - זה בכלל לא משנה, כל עוד הוא
חי, איפה נמצא הגוף. הנשמה שלנו תמיד תהיה שם, מוקפת מכל
הכיוונים בפחד, כאב והמון קירות, כלואה לנצח בחדר הנשמות
האבודות.
"אני שם, תמיד הייתי שם.
Dear Silence
welcome home
I've missed you."
לאנה שלי |
