נכנסתי למועדון. המבטים שלנו הצטלבו...
זה היה רגע שצריך היה להקפיא ולנצור.
המוזיקה החלה, מתגנבת לאזניי. הצלילים הושמעו, חזק יותר וברור
עד כאב.
הידיים שלו התעטפו סביב מתניי וגופו עטף את גופי שלי.
שני גופים נצמדים זה לזה. לאט. הערב רק החל... כל הזמן שבעולם
עוד לפנינו.
הוא התחיל להתנועע, מצמיד אותי אל גופו החם במין פראות כזאת
וניצוץ בעיניים.
אנחנו מתנועעים לצלילי המוזיקה, וגופנו מתאחד כאחד, בצורה כל
כך נכונה. כאילו נועד הוא להיות אחד. ויחיד. משהו שלא קיים
עוד.
מין יצור שלא נברא, עכשיו מקבל רוח חיים. לב פועם בחיק.
ממשיכים לזוז בקצב המוזיקה, החודר אל גופנו ואל נשמתנו. מזין
אותנו. אנחנו צמאים לה - למוזיקה. כמו ערפד הצמא לדם. כמו פרח
יחיד במדבר אינסופי של שמש, הזועק לטיפת מים. רק טיפה אחת.
מעיין שלם נפתח. מתפרץ החוצה בפראות. מתעטף סביבנו.
מזין את תשוקתנו. לצלילי המוזיקה הנשמעים באוזנינו, לבנו.
לאורות המנצנצים ומסנוורים את עיניי הקטנות והממוקדות.
ממוקדות בו. איך הוא זז. ממש היפנוט אל כל תנועה שהאגן הזה
עושה, כל צעד.
וגופי מתנועע יחד איתו, פעם לאט, פעם מהר יותר, בעדינות,
בפראות, בתזמון ובתיאום כל כך נכון, והכל מתמזג לריקוד אחד
מושלם, לנשמה אחת המרווה את צמאונה הנורא.
הוא לוקח אותי משם, גופו סוחב אותי למקום שמעולם לא ביקרתי בו
בעבר. ייתכן שלא ביקר בו איש. מקום קסום ומיוחד. שלי. ושלו.
מקום שלנו.
והלילה הסוער ממשיך הוא בשלו. הכוכבים ממשיכים לנצנץ להם שם
בחוץ, והירח ממשיך לזהור לו שם.
מתעלם מהעולם כולו ומתמקד בנו. נשארנו רק שנינו. יחידים בעולם.

טיפת זיעה קרה נופלת ממצחו, מטיילת אל פיו, ובאותה תנועה
מתמשכת לשונו עוברת בסיבוב רך ועדין סביב קצות שפתיו הבשריות.

חם לו. חם גם לי. האווירה כה חמה כאן. לוהטת. והוא ממשיך
בשלו.
הלילה הוא שלו. הוא רוקד ולוקח אחריו את גופי. נשמתי.
גוף אל גוף, בשר אל בשר, מתנועעים יחדיו. צמוד. רוקדים כמו שלא
רקדו מעולם. רוקדים כאילו זה הריקוד האחרון. ממש צמוד.
בלתי אפשרי כבר להבחין אם מדובר בגוף אחד או שניים.
ההתמזגות כל כך מושלמת, כל כך נכונה, ואמיתית.
הוא לוקח אותי קרוב אליו, צמוד. האגן שלו זז בתנועות סיבוביות,
יחד עם הקצב, יוצר רצף כזה שאי אפשר להפסיקו.
ואני אחריו. כמוהו. כנועה לו. מזמן כבר נכנעתי. לא יכולתי
להתנגד. כיצד אוכל. זה חזק ממני.
הכל ריק ורק שנינו שם רוקדים על הגג של העולם, מתחברים אל
המוזיקה. למטה... למעלה... למטה...
כל כך אירוטי וכל כך טהור ביחד. תנועה עדינה, מבט חושני
בעיניים, נעים ברכות ובפראות פה אחד. רק אנחנו. רק שנינו.
צליל. ועוד צליל. צעד ועוד צעד. זה שלנו זה רק שלי. ושלו.
יד אחת מונחת על גבי, כזאת תנועה, הוא מפיל אותי לאחור ואוחז
אותי חזק בשתי ידיו.
יד תומכת בגבי שלא אפול, ויד שנייה מטיילת לה בין שדיי. כאילו
מטיילת היא לבדה, מתהלכת בין שבילים.
גופי רוטט וממשיך לנוע באותו קצב של פעימות לבו.
הוא זז ואני אחריו. לכל מקום. היה נדמה כאילו קצה העולם הגיע
ואני הלכתי אחריו לשם. ללא כל היסוס.
מהופנטת, נמשכת, כמו מגנט גופי נדבק לגופו, אינו יכול לסגת.
אין כוח -
אין רצון.
פעימות לבנו הפכו אחד. פם-פם. פם-פם.
הוא קרוב ואני שומעת את לבו פועם בחוזקה בחזהו, כבר לא מבדילה
בין לבו ללבי. שנינו אחד.
כנועה ומכורה למגע גופו בי, הולכת שבי אחריו, לאן שרגליו ישאו
אותי, לאן שגופו יוביל אותי, בצעדים כל כך נכונים...
מעולם לא הרגשתי כל כך מחוברת וכל כך מלאה. המוזיקה. הוא. הכל
ביחד. הביא אותי לתחושה שלא רציתי שתיגמר.
הוא התקרב אליי עוד. קרב את פיו לצווארי ונשק לו. במין חמימות
מצמררת. לשונו הרטובה טיילה על צווארי בעדינות,
נוגעת-לא-נוגעת.
תשוקה עזה מילאה את האוויר החם. שפתיו קרבו לשפתיי, לאט לאט,
כאילו ביקשו להתגרות בי. הן נגעו. הן התחברו. יצרו זיווג
מושלם.
נשיקה כל כך רטובה ומושלמת. ארוכה. מתמזגת בתוך המבט הצולב
בעינינו, בתוך אותן תנועות וצלילים שסחפו אותנו אל תוך עולם
קסום ומופלא. רוקדים.
ריקוד מתקתק ומעורר תאווה. חשק. ריקוד שמזמין את כל השדים לצאת
החוצה, שדים לבנים, שחורים, אדומים, כולם מוזמנים לצאת החוצה
ולרקוד. להתחבר למוזיקה.
כאילו אלה הצלילים האחרונים שהאוזן הזאת תשמע. והכל בריקוד
אחד.

ואז פתאום, המוזיקה פסקה. החיבור התנתק והריקוד הפסיק.
הרגשתי איך שפתיו אט אט עוזבות את שפתיי שזעקו לעוד, חשתי איך
גופו החם והמגונן אט אט נוטש את גופי שהתחנן למגע, הרגשתי קר.
הבטתי בו, איך הוא מתרחק ממני. לוקח איתו את כל השדים, כל
התנועות, כל הצלילים, כל התחושות.
ידעתי שברגע שהוא יצא מהדלת הזאת, הוא יקח איתו את הכל. כל כך
מעט אבל בעצם כל כך הרבה. זה הכל וזה אצלו. ואני נשארת כאן
עומדת, מוקפת אנשים זרים. אין לי צלילים, אין לי מוזיקה. אין
ריקוד. אין תחושות או רגשות. פתאום כלום כבר לא ברור.
הוא הלך, איש זר שבא ונכנס לחיי בסערה פראית והביא עמו הכל,
עכשיו הלך, ולקח איתו את כל מה שיש. גם כל מה ששלי. הכל הפך
שלו.
ואני נותרתי כאן בלי מוזיקה. בלי ריקוד. בלעדיו. בלי כלום.