בכל לילה אני שוכבת ערה במיטה, ומחכה לו. אני שוכבת על הגב,
בוהה בתקרה, ומדמיינת את מה שהיה לנו ביחד, בערב הקודם, ואת מה
שעתיד להיות היום. כשאני נזכרת הפטמות שלי מזדקרות ונהיה לי
חם. אבל אני לא נוגעת. אני מחכה.

בסוף הוא מגיע. הוא תמיד בא. הדלת נפתחת בשקט, נסגרת באוושה.
מבעד לתריס הסגור מסתננות קצת קרני ירח, ולאורן אני רואה את
צלליתו הכהה מסירה את בגדיה בחשיכה, לפני שהוא מצטרף אלי מתחת
לשמיכה. עורו חמים ויבש, ותמיד נודף ממנו ריח של אפטרשייב, כי
הוא מתקלח, במיוחד בשבילי, לפני שהוא בא. אני אוהבת את הריח של
האפטרשייב שלו. קניתי לו אותו בעצמי, מתנה ליום ההולדת. אבל
יותר אני אוהבת את הריח של הגוף שלו, אחרי שהאפטרשייב נעלם
ונשאר רק ריח של זיעה מעורבת בזרע.

הוא מנשק אותי בעדינות על שפתי, וידיו מחליקות על גופי. אני
כבר כולי רטובה לקראתו, אבל הוא לא ממהר. הוא מסיר את השמיכה
ולשונו מטיילת על כל גופי, וגם בין הרגליים, בהתחלה לאט ואז
מהר יותר ויותר עד שההכרה שלי מתערפלת ובא לי לצעוק, אבל אסור.
אסור שאף אחד ישמע. אחרי זה הוא חודר אלי, לאט. לפעמים הוא
מבקש שאני אענג אותו בצורה אוראלית, ואני מסכימה. אני לא נהנית
מזה. יש לזה טעם קצת מוזר ולפעמים נתקעות לי שערות בשיניים,
אבל הוא כל הזמן אומר לי שכשמאוד אוהבים צריך לעשות פשרות. אז
זאת הפשרה שלי.

אחרי שהוא גומר אנחנו ממשיכים לשכב מחובקים. הוא אוסף אותי
בזרועות האדירות שלו ומנשק לי את הראש. אני מאושרת, אבל גם קצת
עצובה, כי אני יודעת שכשהוא מנשק לי את הראש זה סימן שהוא תיכף
ילך. אנחנו מדברים קצת, הוא שואל מה היה בבית הספר ואני מספרת
לו על החברים שלי ועל המריבה היומית שלי עם אמא. כשהוא שומע על
המריבות שלנו זה מצחיק אותו, ואז בדרך כלל הוא נזכר שהוא צריך
ללכת.

הוא מחליק מהמיטה ומתלבש. אני נשענת על המרפק ומסתכלת עליו.
לחברות שלי נורא חשוב שהגבר שלהן יהיה חתיך. הוא כבר לא מאוד
צעיר, יש לו כרס והוא איבד די הרבה שיער בשנים האחרונות. אבל
אני יודעת שסממנים חיצוניים זה שטויות. כשאתה אוהב מישהו באמת,
עם כל הלב והגוף, מה זה משנה בעצם. הוא מסיים להתלבש וחוזר
למיטה לנשק אותי נשיקה אחרונה לפרידה. "לא כדאי לתת לאמא שלך
לחכות", הוא לוחש. "ואגב, חתמתי לך על האישור לטיול השנתי. הוא
נמצא על השולחן במטבח".

הוא מסתובב ויוצא בשקט מהחדר, ואני שומעת אותו פוסע חרש אל
החדר ממול, פותח את הדלת, סוגר אותה ומחליק למיטתו. ואז אני
עוצמת עיניים, ובדקות שחולפות עד שאני נרדמת, אני מתחילה
לדמיין לעצמי את המפגש של מחר.