ככה כבר שנים המצב מזדיין...מזה מזדיין... בלי רחמים. אונס כל
דבר שעובר בדרכו...
אז היום, על הספה החדשה שגררנו מהרחוב אל תוך חצר בית הספר כדי
לעשות לנו זולה, ישבתי וחשבתי והבנתי עם מי המצב מזדיין לעזאזל
כל כך הרבה, שרע לי כל כך לפעמים למרות שטוב לי.
הבטתי למעלה, הבטתי בחברים הטובים שלי, האנשים שהופכים את
החיים שלי למעניינים, ושם, לא רחוק, ממש מתחת לספסל של הפריחות
קלטתי את המצב המזדיין מזדיין לו עם לא אחרת מאשר הנשמה שלי.
הנשמה שלי נראתה דווקא נהנית, לא מתענה. וכל פעם שהיא גמרה אני
נקרעתי מבפנים.
ניסיתי לצעוק אל המצב שיפסיק כי הוא מכאיב לי, אבל הוא רק
הסתכל עלי וחייך בסיפוק, כי לא יכולתי להוציא מילה.
המצב היה טוב כנראה, והוא המשיך לזיין ת'נשמה שלי עד סוף אותו
יום לימודים. זה נורא ביאס אותי.
בשיעורים לא הצלחתי להתרכז, ובהפסקות - אפילו שאחת הכוסיות
הגדולות בעולם ישבה לידי - לא הצלחתי למקד את המבט שלי על החזה
של הכוסית מרוב תסכול.
אז התמקדתי בלאקי שלי.
ואז, בשלב מסוים, בהפסקה האחרונה, הנשמה שלי קמה, יישרה את
החצאית השחורה שלה, החזירה את החולצה למקום ונכנסה בחזרה לגוף
שלי.
ופתאום מצאתי את עצמי באיזו סמטה, עם רגליים מורמות כלפי מעלה,
נאנחת כמו ג'וק אחרי שמעכו אותו, מהבחינה הטובה כמובן.
המצב המזדיין הזה...