בשבת אמא ואבא אמרו הם לוקחים אותי לטייל. נסענו רחוק כמו
שמזמן לא נסענו - בזמן האחרון לא היה להם זמן בשביל זה, זה מה
שהם אמרו לי. ובכלל, לאחרונה הם כמעט לא שיחקו איתי, לא דיברו
אלי וזרקו רק ליטוף פה, עצם שם. אז עכשיו שמחתי שהם שוב אוהבים
אותי וקשקשתי בזנב, שידעו שאני שמח. הם אוהבים כשאני מכשכש
בזנב, אז אולי הם ירצו לאהוב אותי יותר עכשיו, כדי שאני אקשקש.
אני אפילו אשתדל לא לקרוע את הספות יותר.
בינתיים המכונית עצרה. גבעת האירוסים! אני אוהב את המקום הזה,
אפשר לרוץ פה בלי רצועה ממש הרבה. לא אוהב את הרצועה - היא
עושה לי גירודים בצוואר. אז קפצתי מהמכונית כמו שאני תמיד עושה
ורצתי לגבעה. פעם אמא צילמה אותי מלמטה כשעמדתי שם והראתה לכל
החברים שלה, אבל עכשיו היא צילמה רק את יאיר, שזה האח הקטן
החדש שלי, למרות שהוא בכלל לא שעיר ולא נובח ורק שוכב כל היום.
הוא חמוד דווקא, למרות שאתמול הוא משך לי בזנב ממש חזק ואמרתי
לו שיפסיק, ואמא נבהלה ושמה אותי בעונש במרפסת. אחרי זה אבא בא
והם דיברו, והוא בטח אמר לה שזה כי הם לא מתייחסים אלי מספיק
ושצריך לטייל איתי יותר. בלי רצועה.
אז עמדתי שם וחיכיתי שאמא תבוא עם המצלמה, אבל היא לא באה הרבה
זמן והחלטתי לחזור למכונית. חשבתי שאולי הם יכעסו שהלכתי ככה
בלי לומר. הגעתי לאיפה שאבא תמיד שם את המכונית, אבל היו שם
הרבה מכוניות אחרות ואנשים אחרים, ולא הרחתי את אמא ואבא בשום
מקום. אולי הם הלכו לשביל? הלכתי לחפש אותם, אבל ככל שהתרחקתי
מהחניה הריח שלהם נחלש.
קראתי להם הכי חזק שיכולתי, אבל ילד קטן שהלך שם נבהל והתחיל
לבכות, כמו שיאיר עשה אתמול, והאחות שלו ישר לקחה אותו על
הידיים ורצה משם. רצתי אחריה, ושאלתי אותה אם היא יודעת איפה
אמא ואבא שלי, אבל היא נורא פחדה ולא רצתה לדבר איתי, הסתכלתי
עליה רגע, ואז הרגשתי שמשהו מכה בי - איש אחד זרק עלי בקבוק
בירה ופגע לי בגב, וראיתי כמה אנשים אחרים מחזיקים אבנים.
"אמא, אבא, תעזרו לי!" צעקתי, אבל הם לא היו שם.
ידעתי שהם יחזרו מחר, אז אחרי שהאנשים הלכו הלכתי לליד הכביש
ונשכבתי שם, שהם יראו אותי ישר. וכשהבוקר בא, ואחריו הלילה
ושוב ושוב ושוב, שכבתי שם, חוץ מכשהלכתי לצוד עכברים. והלכתי
כל פעם בזמן אחר, כי חשבתי שאולי אמא באה לחפש אותי כשאני צד
ולא מוצאת אותי ואז היא עצובה, וחוץ מזה רציתי הביתה, ושאבא
ישים לי את הרצועה ויקח אותי למטה.
ככה שכבתי שם כשהרחתי את אמא ואבא ויאיר. הסתכלתי מסביב, אבל
לא ראיתי אותם. חשבתי שאולי נדמה לי, אבל אז ראיתי את המכונית,
עם כולם. "אבא, אמא, אני בא!" קראתי ורצתי אליהם. וידעתי שהם
יעצרו, ויפתחו את הדלת ויקחו אותי על הידיים ויהיו שמחים נורא
שאנחנו שוב ביחד. אבל אבא לחץ על הדבר הזה שעושה שיסעו מהר,
והרגל שלי השמיעה קול של ריסוק.

עברו עשר שנים מאז. אני גר על הגבעה, אבל זה מקום רע, ואנשים
כבר כמעט לא באים לפה. כי לפני כמה שנים, בקיץ, באה לפה חבורה
של ילדים קטנים. את יאיר, למרות כל הזמן שעבר, אני מריח מרחוק.
אתה לא שוכח את האנשים שזרקו אותך לכלבים, גם לא את הילדים
שלהם. אז יום אחרי שהחבורה של הילדים טיפסה על הגבעה שלי,
הופיעה בעיתונים הכותרת "בגבעת האירוסים כלב רצח ילד".