בהתלהבות ושמחה הוא קרע את המעטפה.
סוף-סוף מכתב ממנה.
היא בסדר גמור, אפילו קצת מתגעגעת, איזה כיף.
אה, היא מתחתנת עכשיו.
בטח שהוא שמח.
הוא כל כך אהב אותה.
מה לא עשה בשבילה.
עכשיו ההזמנה קצת רטובה מהזיעה של האצבעות שלו.
הוא מניח אותה על השולחן והולך לחפש תמונות מהתקופה ההיא.
פה היא תוקעת את החיוך החמוד שלה.
איזה יפה היא, בטח היום עוד יותר.
והנה, פה היא מחבקת.
למה לא לשמוח קצת בשבילה?
ממש מזל שהיא מתחתנת.
דמעה מלוחה התרסקה על האלבום.
תפסיק, זה היה כל כך מזמן.
צריך לבחור איזה בגד יפה וגם מתנה ענקית.
אולי חליפה שחורה?
לא, זאת לא הלוויה, צריך משהו שמח!
בטח יהיו להם ילדים יפים.
איזה כיף לחמור הזה!
עוד עשר דקות החופה.
היא נראית שמחה.
גם אני נראה שמח,
רק נראה...
היא באמת יפה בשמלה הזאת,
ממש כמו שאמרה אז, לפני חמש שנים.
מוחאים להם כפיים עכשיו,
מה חוכמה כל כך גדולה בלשבור כוס?!
בשבילה הייתי שובר עוד הרבה דברים.
היא מסתכלת עליי עכשיו,
אני דופק לה חיוך דבילי של בנאדם שמתאמץ לחייך אבל ממש רוצה
לירות בעצמו.
פתאום היא מושיטה לי את היד העדינה שלה,
ויש מסביבה אור בוהק ולבן שמטשטש אותה.
"בוא נברח מפה", היא לוחשת לי כמו שרק היא יודעת.
היא מתקרבת אליי בצעדים העדינים והיפים שלה.
אני עכשיו תופס לה חזק את היד,
שלא תלך ממני אף פעם.
התחלנו לרוץ משם,
השמלה הלבנה שלה התנפנפה ברוח של אותו ערב קיצי,
והמוזיקה, המוזיקה היפה שהייתה שם, משום מה רק התגברה.
כבר היינו מאוד רחוקים אבל עדיין רצנו.
אני חושב שמאז השירות שלי לא רצתי כל כך הרבה.
אחרי פרק זמן לא ממש ידוע
מצאנו את עצמנו עומדים על שפת צוק שהשקיף על שקיעה אדומה.
שילבתי את כף ידי באצבעות הדקות והחמות שלה.
הסתכלנו זה על זו. העיניים שלה נצצו. היא הייתה מושלמת.
לפתע שטף של דמעות התחיל לזרום מעיניה,
מורח את כל האיפור שבא בדרכו,
משחיר לה את הלחיים שתמיד כל כך אהבתי.
"אולי זאת הייתה טעות", היא מלמלה, "ואולי לא".
לא בדיוק הבנתי מה היא רצתה, לא ידעתי מה לשאול.
בליל של רגשות, מחשבות והרבה דמעות מלוחות נתקע לי בתוך
הגרון.
"אני כל כך מצטערת", היא אמרה.
רוח חזקה התחילה לנשוב, רוח שפיזרה את כל השיער היפה שלה.
ואז, בהבזק של רגע, היא הפילה את עצמה למטה.
בלי לחשוב הרבה, קפצתי אחריה,
אחרי הכל לא הרגשתי שיש לי יותר מדי מה להפסיד.
הרגשתי כמו איזה עלה שלכת מסכן, שנזכר לנשור רק באמצע החורף.
ולה, לה לא היה שום זכר.
אור חיוור סנוור אותי, והרגשתי משהו מציק על כתפי.
"החתונה הסתיימה, כולם כבר הלכו", אמר לי הברמן וניער אותי עוד
ניעור מעצבן.
אחד כזה שרק מזכיר לך כמה טוב לישון, ולא להתעורר אף פעם... |