פעם, באוקיינוס מרוחק, חי לו דגיגון, אך זהו לא היה דגיגון
רגיל, דגיגון זה שחה בזרמי האוקיינוס שהוא בחר לעצמו, ולא באלו
שלכאורה אמורים לשחות. הדגיגון תמיד הרגיש שהיה שונה
מהדגיגונים האחרים, תמיד הרגיש שכבר עשה את זה, היה שם, חווה
את זה, ראה דברים כמובנים מאליו, כשלאחרים נחשבו לדילמה
וקונפליקטים. כמובן שהשוני בין הדגיגון הזה לשאר הדגיגונים יצר
עוד קונפליקטים ובעיות בחייו המימיים שלא יסופרו פה.
בכל אופן, הדגיגון הזה חי חיים די פשוטים ויציבים, עד שנתקל
יום אחד בדגיגה, אך זאת לא הייתה סתם דגיגה רגילה, זאת הייתה
דגיגה מיוחדת במובן הכי פחות נדוש של המילה, דגיגה בעל חוש
הומור שפשוט לא ניתן להאמין, יופי שפשוט זוהר והיה מאיר את
האוקיינוס יום ולילה, אופי הדגיגה הזאת היה פשוט יוצא מן הכלל,
הצחוק של הדגיגה היה בעל התכונה לחמם את לב השומע בצורה שלא
תיאמן, לגרום לו להרגיש בפסגת האלמוגים כפי שאף אחת אחרת לא
יכולה. הדגיגון הזה עוד לא פגש דגיגה שגרמה לו לצחוק כמו
הדגיגה הזאת, שגרמה לו לחייך חיוכים מזים לזים באופן כל כך
תמידי, שגרמה לו לטבוע בעיניה העגולות והקטנות כל כך בקלות,
וכמובן, גם לנער את סנפירו באופן כה שמח ופעיל.  כן, הדגיגון
הזה כבר היה עמוק עמוק במי האהבה.

עד כמה שנחשב הדגיגון הזה לרומנטי (לכאורה), במשך כמה חודשים
ספורים, לא ניסה לפעול בקשר לאהבתו משתי סיבות פשוטות, האחת,
שהוא התיידד עם הדגיגה ופחד שיאבד את הידידות איתה, והשנייה,
היא כמובן שלא האמין שהוא מספיק בשבילה בשל מגרעותיו הרבות שגם
הן, לא יסופרו פה.  אולם, מתישהו, הדגיגון הרגיש שפשוט לא יכל
יותר לעמוד בזה, אפילו שהאמין שאין סיכוי שהיא תסכים לאהבתו
ותחזיר אהבה, הוא ניסה! כן, אחרי וויכוחים יומיומיים רבים עם
כל חבריו וידידותיו, הדגיגונים והדגיגות האחרות, הוא השתכנע
לנסות וללכת על זה, פשוט הרגיש שהיה חייב להוציא את זה ולהביע
את רגשותיו לאהובתו.

הדגיגון, שידע שיכל להביע את עצמו הרבה יותר טוב בכתב, משום
שבאוקיינוס, בשטח הפתוח, כנראה שפשוט לא הרגיש נוח להביע את
עצמו באופן מילולי, מסיבות לא ידועות.  בכל אופן, לראש הדגיגון
סוף סוף שחו באיזשהו לילה מחשבות ברורות וצלולות לגבי אהובתו
הדגיגה, לכן למחרת בבוקר, הוא ישב בקונכיה שלו, וכתב מעין
ערימת מחשבות שיצאה קצת באופן פואטי ויצרה שיר על הדגיגה, שיר
לא עם הרבה מטאפורות, וגם לא דימויים, שיר שופך לב שנועד לפרוק
מליבו של הדגיגון בצורה מסוימת, את אהבתו לדגיגה.
יותר מאוחר, החליט הדגיגון שהוא ייתן את השיר לדגיגה אחרת,
חברה טובה של אהובתו שגם הייתה ידידתו, והיא תראה לה את השיר
ותאמר לה מי כתב אותו, ולפי ציפיותיו של הדגיגון,
הדגיגה סירבה ואמרה שהיא רוצה להישאר ידידים, משום שהיא לא
יכולה להיות עם דגיגון שאיננה אוהבת, ואותו, אותו לא אהבה.
כמובן, הדגיגון היה שבור לגמרי, ימים שלמים פשוט צף על פני הים
ללא תזוזה, ללא חשק לזוז, ללא המניע הבסיסי לזוז, לא היה
מעוניין בכלום, מוחו לא היה יותר סקרן כמו תמיד, כלום, נפשו של
הדג גססה.  עם הזמן, הדגיגון למד להתמודד טיפה יותר טוב עם
סבלו, למד להסתיר אותו מאהובתו, משום שאם הייתה יודעת עד כמה
פגעה בו (ללא ברירה כמובן), הייתה נשברת לגמרי, משום שהייתה
רגישה כמוהו אם לא יותר.  כל יום שהיה פוגש אותה, היה מעמיד
פנים בחיוכים רבים, היה מניע את סנפירו במרץ "כרגיל", מבטא את
הציניות הקבועה המצופה ממנו וכמובן מכסה ההערות השנונות לכאורה
שאפיינו אותו.  אך כשהיה מגיע הביתה לקונכייתו, כשלא היה עסוק
באיסוף מזון, חברים לשחייה וכדומה, מוחו היה פתוח וזמין
למחשבות על דגיגתו האהובה, ואז הגלים היו מניעים את המחשבות
לכיוון הדגיגון, היה חושב על כך שלא יכול להשיגה, עד כמה
שירצה, פשוט לא יוכל.  חבריו הדגיגונים אמרו לו שיש עוד דגיגות
באוקיינוס, אך הוא אינו רצה את הדגיגות האחרות, רצה רק אותה,
מה שבטח נכלל במדיניותו לבחור את הזרם שלו בחייו ולא להסכים עם
כיווני הזרמים העולמים וה"מקובלים".  הדבר שהכי שיגע את חבריו
הדגיגונים, שגם מסיבות לא ידועות, לדגיגון הזה לא היו חסרות
אפשרויות בחירה, יכל לבחור בהרבה דגיגות אחרות והיה מקבל הסכמה
מלאה ויכל לשחות עם כל דגיגה אחרת(מה ששבר את לבו של הדגיגון,
משום שהדגיגות היו עצובות כשהיה מסרב לרגשותיהן כלפיו), אך לא
רצה את האחרות, רצה רק את הדגיגה הזאת.
כך המשיך הדגיגון עם דיכאונות כמעט יומיומיים במשך כמה חודשים,
לא יצא יותר לשחות ולא לשחק בקונכיות של חבריו.עד שהגיע תקופה
ארוכה, בה לא נפגש ולא ראה את הדגיגה באופן כל כך תמידי משום
שהוא וגם הדגיגה היו נורא עסוקים בעניינים משפחתיים, חברתיים
וכדומה, אלא לעיתים רחוקות, היה רואה אותה רק בשחיות הקבועות
היומיות עם כל השאר הדגיגונים והדגיגות המוכרות, כך שלא הייתה
יותר קרבה בינו לבין אהובתו.  מה שאפשר לפצעי הדגיגון להחלים
מעט וגם נתן לדגיגון עצמו את האפשרות לשחות הלאה.

הדגיגון, שכנראה בשל שיחותיו ושחיותיו הרבות עם דגיגות מצחיקות
ואינטלגנטיות, החל לשכוח מעט מהדגיגה, אהובתו, ובאמת להמשיך
ולשחות הלאה, אך אינו היה בטוח שבאמת הצליח להמשיך הלאה, ולכן
החליט שעליו לברר אם הוא עדיין אוהב אותה.  הגיע היום שבו השיג
את האומץ לעשות זאת, שחה ופגש בדגיגה האהובה, אך באופן מוזר
ומפתיע להפליא, הדגיגה אפילו לא התייחסה לדגיגון, כאילו ולא
היה שם, הדגיגון היה מופתע, ראה בכך לא הגיוני וחשב שבטח סתם
עובר עליה איזשהו יום.  אולם, כך המשיכו שלושה ימים, ושום יחס
לא נתקבל מדגיגתו, הדגיגה התנהגה באופן שונה, לא באופן
שהדגיגון היה רגיל אליו.  כן, הדגיגה, המיוחדת והיוצאת מן
הכלל, המושלמת לכאורה, השתנתה. הדגיגה הפכה לאחת הדגיגות
הסנוביות (עוד לא סנובית לחלוטין, אך שינוי של יותר מ-180
מעלות), בטח בגלל חברותיה הדגיגות, שאהבו להתנשא על שאר
הדגיגונים והדגיגות, להרגיש שהן העליונות שבאוקיינוס, שאהבו
לשחות בקבוצות נפרדות משאר הדגיגונים והדגיגות, הן היו שוחות
ומשחקות רק באזורים של הגלים הגבוהים, ובמחילות שרק ה"מקובלים"
היו משחקים, וכך כנראה, הדגיגה קיבלה על עצמה את דרכיהן של
הדגיגות האחרות המתנשאות, והפכה להן, השתנתה, כאילו והפכה לזן
אחר. כנראה שלסביבה המימית יש השפעה מאסיבית על היצורים הימיים
שחיים בה, הסביבה כנראה באמת מאלצת אותם מתישהו לבחור זרם,
שאולי לא רוצים לשחות בו, אך בכל מקרה שוחים בו.

הדגיגון, היה בהלם מוחלט, וכך גם חבריו הדגיגונים שהיו ידידים
של הדגיגה הזו, הדגיגה שהיה רגיל לצחוק ולשחות איתה כידידה לכל
דבר באופן יומיומי, השתנתה לחלוטין, אין יותר צחוקים בקונכיות
הציבוריות, אין יותר שיחות מרתקות על נושאים ריקניים, שום
שחיות יומיות, כלום.

כן, הדגיגון הבין, הוא איננו מאוהב בדגיגה הזו יותר, משום
שהשתנתה באופן כל כך דרסטי, כל כך עצום, הוא לא ידע איזה מהפך
חל בליבה ומה גרם לו, אך ידע שהיא השתנתה לחלוטין, ועכשיו
נשארו רק שרידים של חיבה כלפי הדגיגה, ולא יותר, האוקיינוס לא
זהר יותר מאורה של הדגיגה, משום שהיה כהה עכשיו, אור יותר אפל
מאשר טהור ונקי, היה לכתם באוקיינוס נקי. מה שאפשר לדגיגון
להמשיך הלאה ולא לחשוב יותר עליה באופן כה מדכא וכואב.

סוף טוב? אכן, אך זה כמובן תלוי בעיניו של הקורא, וכמובן
בדגיגון עצמו, הדגיגון איננו מאמין שיפגוש שוב בדגיגה שכה
ירצה, שתהיה כה מיוחדת, משום שזן הדגיגות שדגיגון זה מחפש,
מאוד נדיר, ולא ידוע היכן ניתן לאתרו, לא ידוע האם הזן נע
בלהקות או ביחידים, ובאיזו איזורים הוא שוחה הכי הרבה.
הדגיגון מאמין שכמובן יש עוד מהזן של הדגיגה, אך גם אם יפגוש
בעוד אחת, הוא בטוח שלא יהיה סיכוי לקשר רומנטי, לשחייה
משותפת, משום שזן כל כך נעלה ומיוחד כשלה, לא יתערבב עם זן כה
נחות, הזן שלו. יש הקוראים לדגיגון, בעל דימוי עצמי נמוך,
ואכן, הגדרה זאת נכונה לגבי הדגיגון, הדגיגון מסכים ואין לו
שום בעיה, הדבר היחיד שיש לו להוסיף הוא שהדימוי העצמי נמוך
בשל חוסר סיבות להעלותו, דימוי עצמי נמוך בצדק.

ועכשיו, הדגיגון בעל חברים דגיגונים והרבה ידידות דגיגות, די
מיואש מכל הרעיון של קשרים רומנטים ושחיות משותפות ופרטיות,
סתם צף ואולי שוחה מדי פעם כדגיגון רפאים בין שאר יצורי הים
החיים והפעילים, מחפש את מקור האור הבא, משום שאת הקודם,
האוקיינוס איבד ברגע שהדגיגה, כן, הדגיגה ההיא, השתנתה.