הוא פקח את עיניו בפתאומיות. לא זכר מה בדיוק העיר אותו. האם
זה היה חלום בלהות או אולי קולות שהגיעו מבחוץ. הרגיש את גופו
דרוך ואת לבו פועם במהירות.

הוא שכב כך עוד זמן מה. נותן לעיניו להתרגל לחשיכה ומסדיר את
פעימות לבו. ולאחר מכן התרומם מעט כדי להביט בשעון המעורר
שהונח על השידה לידו. 6:30. חשב לחזור לישון, אבל כבר ידע
שמשעה שהתעורר לא יוכל לשוב לישון. הוא נאנח בכבדות והתרומם.
כך היה בשלושת הלילות האחרונים. אינו יודע מה הוא זה המעיר
אותו וכל אימת שניסה לחשוב על כך תקפה אותו השכחה.
עוד מאז שהיה ילד קטן שנא לצאת מן המיטה החמה אל צינת החדר.
אבל דווקא הבוקר היה נעים והוא ויתר על לבישת הגרביים והסתפק
בנעלי הבית בלבד.

בצעדים מדודים נכנס אל חדר האמבטיה. הדליק את האור ופנה להביט
בפניו במראה. לפתע נבהל. קווי הזקנה היו בולטים היום. ואולי
היו בולטים זה זמן מה, אבל לא שם לבו לכך. לרוב, הסתפק בהצצות
חטופות במראה. כאשר היה צעיר יותר, נהג לבחון את פניו בקפידה.
יכול היה לשרטט כל נקודת חן, כל זיף וכל פצע, לו היה מתבקש
לכך. אבל משחלפו השנים התמעט מנהג זה, עד שחדל מכך כמעט לגמרי.
למרות שנבהל, לא הסיט פניו מן המראה. הישיר מבט קפוא ותמה מתי
הזדקן כך. תמה אם היתה מזהה אותו ברחוב, לו היו חולפים האחד על
פני השניה בדרך מקרה. נאנח בכבדות ופתח את ברז המים. המים
הצוננים העבירו גל של צמרמורת בגוו והוא השתהה מעט לראות שמא
יתחממו. משלא קרה הדבר, שטף פניו במהירות ויצא את החדר.

הוליך עצמו בצעדים כבדים לעבר המטבח. נטל את הקומקום הכבד
ומילא אותו במים ושפת אותו על האש. הצבע הקלוף על דלתות
הארונות לא הוסיף עוד להטריד אותו, כבעבר. האבק שהצטבר בעקשות
על הדלפק, מצא לו מנוחה שם במשך ימים רבים, עד שהוא מצא את
הכוחות לנקותו. הוא התיישב בכבדות על הכסא וזה מצדו השמיע את
החריקה הצפויה. הוא ידע שיקל עליו לתקן את החריקה, אבל נמנע
מלעשות זאת. בהתחלה בגלל עצלות ולאחר מכן היה רגיל כל כך
לחריקה עד שהשאירה.
שריקת הקומקום העירה אותו ממחשבותיו והוא הקים עצמו מכסאו. פתח
את הארון לשמאלו והוציא את הכוס. במשך שנים רבות כל כך שתה
מכוס זו, עד שנקוו בה בצידיה כתמי המשקה ולא ניתן היה להורידם.
ואולי ניתן היה להורידם, אבל דבקה בו כל כך העצלות, עד שלא
התאמץ לעשות זאת. נזכר לפתע, שנהגה להכין לו בבוקר קפה, אשר
מילא את הבית בריחות ניחוח. הריח היה כל כך משכר, עד שיכול היה
לטעום אותו ולגלגלו בלשונו עוד לפני שבא אל פיו. הוציא שקית
אחת של תה, הניח אותה בתוך כוסו ושפך את המים הרותחים. אחר חזר
להתיישב בכסא, אשר מצדו השמיע שוב את החריקה הצפויה. הוא נאנח
בכבדות, הושיט ידו אל חפיסת הסיגריות, אשר היתה מונחת תדיר על
שולחן המטבח והוציא משם סיגריה אחת. הניחה בין שפתותיו היבשות
והציתה. אהב את הרגע הזה, את השאיפה הראשונה, את הדגדוג הקטן
בגרון. כמעט יכול היה לשמוע אותה מצקצקת בלשונה וממלמלת שאינה
מבינה מה טוב זה עושה.
לגם מן התה המהביל באיטיות ותהה כיצד יעביר את יומו. גם כך
התקשה למלא את שעותיו וכעת משנוספו לו שעות, לא ידע מה יעשה
בהן. ידע שאנשים בגילו מבלים את ימי השבת שלהם בביקור אצל
הנכדים או אולי יוצאים אל מרכזה של העיר ומטיילים שלובי
זרועות. עצם את עיניו, ניסה להעלות ברוחו תמונות מן העבר.
תמונות שבהן הם הולכים יד ביד, צחוקה המתגלגל סוחף אותו והוא
ממלא לבו בגאווה על כך שהיא לצדו.
נו, אמר בלבו, מה טעם יש בזיכרונות. כשהיה צעיר נהגו המבוגרים
לומר לו, כי בזיכרונות יש כדי לחמם את הלב בשעה שקופצת הזקנה.
אבל ידע היום, כי טעו. אין בזיכרונות אלא כדי להחמיץ את הלב
ואין טבעה של הזקנה לקפוץ, אלא משתלטת היא עליך באיטיות, רגע
אחר רגע, שנה אחר שנה. ולמרות שהחמיץ לבו הוסיף להיזכר. שברי
תמונות התבלבלו בדמיונו ולא ידע עוד מהו זיכרון ומהי בדיה. פקח
את עיניו באיטיות ושב להיאנח. וודאי ישנה כעת. תמיד אהבה
להאריך את שעות השינה. כאשר רצה להראות לה חיבה, היה מניח לה
להוסיף ולישון, ומקפיד, כי לא תופרע שנתה ומהסה את צעקות
הילדים. ולאחר מכן היתה מקיצה בבהלה ונוזפת בו, אבל לבסוף היתה
נושקת ומודה לו. מה כל זה חשוב כעת?

הוא קם מכסאו והניח את הכוס בכיור. כמעט מלוא הכוס היתה. כך
היה כל בוקר. נתן למחשבותיו לנדוד ומשהקיץ היה כבר התה קר והוא
שפכו לכיור. רעב קל דגדג את בטנו, אבל הוא לא טרח אף לפתוח את
דלת המקרר או את דלת המזווה, שכן ידע שריקים הם. דווקא אתמול
חשב שמא ילך לחנות הסמוכה ויקנה מעט פירות וירקות. אבל המחשבה
על לבישת הבגדים ויציאה אל הרחוב עוררה בו בעתה והוא ויתר.
במילא ידע שתגיע היום, כפי שעשתה בכל שבת, ותניח מחוץ לדלתו
שקית ובה מצרכים. ידע מה יהיה בשקית: חפיסת סיגריות, בקבוק אחד
של חלב, קופסא אחת של גבינה, לחם לבן, מעט ירקות ומעט פירות.
לעתים מצא בשקית גם כמה חתיכות של עוף ולפני מספר חודשים הניחה
בה עוגה.

הוא יצא אל הסלון והתיישב בכבדות על הכורסא. לאחר שהתיישב שם
לב, כי הוילונות סגורים וכי לא הדליק את האור. חשב שמא יקום
וידליקו, אבל החשיכה נעמה לו. השעון התלוי על הקיר צלצל צלצול
אחד. שעה חלפה מאז שקם. היא תהיה פה עוד חמש שעות לערך. תניח
את השקית עם המצרכים למפתן דלתו, תצלצל בפעמון הדלת צלצול אחד
ותעלם לפני שיספיק לפתוח את הדלת. כבר בפעם הראשונה ידע מי היא
זו ולמרות שרצה לראותה לא מלאו לבו לרדוף אחריה. הוא נמנע אף
מלהביט דרך חור העינית ולראותה. אולי פחד ממה שיראו עיניו.
אולי פחד שמא תדע ותפסיק לבוא.
הוא העדיפה על פני האחרים. מרגע שנולדה היה זה כך. כל כך דמתה
לאמה, עד שלבו כאב כל אימת שהביט בה. מצפונו נקף אותו על כך
ולכן הקפיד הקפדה יתרה שלא ירגישו זאת האחרים וחילק ביניהם
בצורה שווה כל דבר שנתן להם.

עיניו, שכבר התרגלו לחשיכה, הביטו סביב. עזובה פשתה בחדר.
הוילונות היו תלויים ברישול ומשניסה, לא הצליח להיזכר מתי היתה
הפעם האחרונה שפתח אותם. לא אהב עוד את קרני השמש כבעבר. היתה
בהם מידה של התערטלות, כאילו אילצו אותו לראות את שלא רצה.
ומשלא פתח את הוילונות הצטבר בחדר ריח טחוב ודחוס. אבל גם אליו
כבר התרגל. גילה כי יש נינוחות נעימה בריח ובחריקת הכסא
ובכתמים שנקוו על צידי הכוס ובקילוף הצבע בארונות המטבח. לא כך
דמיין את חייו, לא כך היו חייו. במרביתם של הימים הצליח, אם כי
בקושי רב, להימנע מלהרהר בכך. אבל היום לא עלה הדבר בידו. הוא
אחז במסעד הכורסא בחוזקה. ואחר עזבו ידיו את הכורסא ופנו למשש
זו את זו. ידיים של איש זקן. קמוטות, יבשות, רועדות. זכר שנגעה
בידו כשביקש ללכת, ואכן היה בה בצריבת הנגיעה כדי לעצרו לשניות
ספורות. ידע אז שאם יפנה להביט בה יישאר לנצח. ולכן לא סב על
עקביו ויצא את הבית ולא ראה אותה למן אותו יום. אף לא שמע
אודותיה דבר.

ניסתה בתחילה להתקשר עמו, אבל הוא היה מניח לטלפון לצלצל ולאחר
מכן מוחק את הודעותיה מבלי להאזין להן. ולאחר מכן, היתה שולחת
לו מכתבים והוא היה שולחם בחזרה. ולאחר מכן חדלה. ולא ידע אם
חדלה משום שהתייאשה, או משום שארע לה דבר מה.

ניער את ראשו, כאילו יהיה בכך כדי לגרש את המחשבות. הישיבה
הארוכה בכורסא הקשתה את שריריו והוא קם ופנה ללכת. לא ידע לאן.
נכנס לחדר השינה ואחר פסע באיטיות לעבר המטבח ושוב לסלון וחוזר
חלילה. ביקש לכלות את זמנו, אבל דירתו היתה קטנה ואף שהלך בה
הלוך ושוב לא היה בכך די אלא כדי למלא דקות ספורות. וככל
שהוסיף ללכת כך הוסיפו המחשבות לרדוף אותו.

האם טעה כשעזב? האם היתה דרך אחרת? והלא אהב אותה אהבה עזה.
אהב אותה למן הרגע הראשון שנחו עיניו על פניה. אהב אותה גם
כאשר הפנה לה את גבו. אהב אותה גם היום. והרי בגלל אהבתו אותה
עזב. ידע שלא יכלה להבין זאת. ידע שגם אם יעלה בידיו להסביר,
לא תוכל להבין. לא תוכל להבין את הפחד שאחז בו כל אימת שחשב
שתלך ממנו. לא תוכל להבין מדוע היה מתעורר באמצעו של לילה,
שטוף זיעה, הלום צער ובראשו זיכרון חלום. ובחלומו היא איננה
ואובדנה עומד באוויר, כמו ריח צחנה. ולאחר היה מסתובב כל אותו
היום ומועקה ממלאת את לבו וכשהיה מביט בה בתהייה לא היתה מבינה
לפשר הדבר.
ככל שנקפו הימים, פשתה החרדה בגופו כמו גרורות. כילתה את נפשו
והיה מדמיין שמכלה את גופו. ומצא עצמו מתגרד, כמו מנסה להוציאה
ממנו. הרגיש שדעתו נטרפת עליו. היה יושב שעות ארוכות בסלון
ומטלטל גופו כדי לסלק מחשבותיו. ולאחר היה מתיישב ליד מיטתה
ונועץ עיניו בה. היה חרד שמא יסיר מבטו והיא תעלם. ולאחר היה
גופו נכנע לעייפות. אלא שהיה מתעורר לאחר שעה קלה מחלום
ביעותים וממהר לראות שמא היא עדיין שם. במיוחד היו קשות עליו
אותן שעות שבהן היתה יוצאת את הבית. עומד היה ליד החלון מרגע
שיצאה ועד לרגע ששבה. וכל אותן השעות היה לבו גועה בבכי. פעם
איחרה לשוב וכששבה מצאה, כי שרט את פניו בציפורניו עד שדימם.
ולא יצאה יותר את הבית, אלא כשהיה בכך כורח.
וגם השעות שבהן היה בעבודה, היו קשות עליו. היה יושב ליד
שולחנו ובוהה בקיר מולו. ובעיני רוחו ראה אותה הולכת לבלי שוב.
בתחילה היה מוצא לו אמתלות להתקשר אליה. ולאחר היה מתקשר רק
כדי לשמוע את קולה ומנתק.

היתה מתחננת בפניו שילך אל הרופא. אף הזמינה באחד הימים את
הרופא אל ביתם. אבל הוא מאן לראותו. לא הבינה. לא יכולה היתה
להבין. אולי משום שלא אהבה אותו, כפי שאהב אותה. אולי משום
שידעה שלעולם לא יהין לעזבה.

וכשגברו החרדות חדל מללכת לעבודתו. והיה יושב לצדה כל היום.
וכשיצאה את החדר, היה הולך אחריה בלי אומר.

מצא עצמו שוב בסלון. ההליכה הארוכה עייפה אותו והוא התיישב
בכורסא.
לא טעה. ובכל אופן לא היתה זו שאלה של בחירה. חייב היה ללכת.
חייב היה לעוזבה טרם שתעזוב אותו. נפשו לא יכלה עוד לשאת את
האימה. לא עמדה בנטל מעמסת הכאב. ומשגמלה בלבו ההחלטה, יכול
היה לשוב ולישון ולא הקפיד עוד לעקוב אחר צעדיה והניח לה לצאת
את הבית כל אימת שרצתה בכך.
באותו הבוקר הניח לה להוסיף ולישון. ולאחר שסיים להתלבש, הוציא
מן הארון את המזוודה. ולא פנה להביט בה כשיצא את החדר. ולא פנה
להביט בה כשאחזה בזרועו וביקשה לדעת לאן הולך. ויצא את הבית
ולא ראה אותה למן אותו יום.

צלצול השעון העירו ממחשבותיו. עוד רגעים ספורים תגיע. תניח את
השקית עם המצרכים ותלך. המתין בעצבנות לנקישה על הדלת,
ומשהגיעה מיהר לקום מן הכורסא. ומשהגיע לדלת עצר. המתין מעט
ולאחר פתח את הדלת ולקח את השקית. ולא הרים את עיניו, שמא טרם
הספיקה ללכת.