היכן בעליה של לואיז?              

התמונה נפלה מהקיר ומיד אחריה התמוטט הדיוקן המשפחתי.
"פריסיליה!" צרחה בעלת הבית בקול שהרעיד כל קורת עץ בבית.
המשרתת מיהרה להרים את התמונות ולנקות את רסיסי הזכוכית,
"פריסיליה!!!" צרחה שוב בעלת הבית.
כד שעמד בסמוך למשרתת התנודד ולבסוף נפל.
"הלוואי וזאת הייתי אני" חשבה לעצמה המשרתת והתכופפה לטאטא את
שברי הכד.
"פרסיליה" לא הפסיקה לצעוק בעלת הבית בזמן שירדה במורד המדרגות
מהקומה העליונה.
לפני שנמשיך בעלילה מן הראוי שנכיר קצת את הדמויות.
ונתחיל בדמות הראשית: שמה היה לואיז גארדנפיל, היא לא מזמן
התאלמנה, בפעם העשירית ליתר הדיוק, על המראה החיצוני של לואיז
לא נפרט, כי כמו כל אישה עשירה היא הייתה מחליפה אותו כל שבוע,
במקרים נדירים אחרי כל שבועיים.
בעליה של לואיז לא היו מתים כמו כל שאר הגברים אחרי תקופת
נישואים ארוכה, לא, הם היו פשוט נעלמים, פופפ... הם היו כמו
בועת סבון, מסתובבים בבית  ואז אחרי תקופה קצרה היו מפסיקים
להסתובב, בין אם זה בבית ובין אם זה בכל מקום אחר.
ללואיז הייתה כלבה מסוג קולי, הכלבה הייתה שייכת לאחד הבעלים
הקודמים שלה, היא כבר בעצמה לא זוכרת איזה, וכשהוא נעלם היא
החליטה להשאיר את הכלבה אצלה, ומאז היא תמיד אתה, צופה אחרי
הבעלים שבאים והולכים כמו רוכלים בשוק, מנסה כל עוד שאפשר
לזכור את ריחו של הבעל החדש לפני שיעלם.
ללואיז הייתה משרתת אישית, שמה היה, כמו ששמענו בבירור מקודם
פריסיליה.
הבחורה הייתה בתחילת שנות העשרים שלה, צעירה, יפה, פריסיליה
הייתה בעלת שיער שחור כזפת ועיניים ירוקות כמו גבעול צעיר של
וורד, עורה היה כהה והיא הייתה, יחסית לבעלת הבית, גבוהה, חוץ
מזה לי ולבעלת הבית לא היה ידוע כלום על אותו נערה צעירה
שהתרוצצה כל היום בין החדרים השונים.
הגנן, אחיה הבכור של פריסיליה, גבר בסוף שנות השלושים שלו, בעל
גוף שרירי, גבר חסון וחזק.
לא פעם, ולא פעמים, ולא שלוש פעמים דמיינה בראשה בעלת הבית,
חשוב לציין שהיא כבר בת שישים ושלוש אבל דמיונה עדין פורה כמו
שהיה בצעירותה, איך  שהיא גוררת את הגנן לבין סדיניה ונותנת לו
לחרוש כמה ארוגות חדשות.
וברגע שדלתות חדר השינה היו ננעלות הייתה יוצאת החיה שבו והוא
בפראות היה משכיב אותה על המיטה ומענג את גבירתו עד אובדן
חושים, כל הלילה ובבוקר שלמחרת.
הייתי מפרטת קצת על בעליה הקודמים של לואיז אבל זה סתם בזבוז
זמן ודיו, במילא ברגע שנסיים עם אחד ימהר להיכנס השני וכך הלאה
והלאה.

"פריסילה, הדיוקן כבר הגיע?", "לא גברתי, השליח מתעכב", "לכל
הרוחות עם הנער הזה" אמרה בכעס בעלת הבית ושילווה ידיים.
ובדיוק שניות ספורות לפני שדמה של בעלת הבית הגיע לנקודת
הרתיחה, צלצל פעמון הדלת.
"השליח כאן" אמרה פרסיליה בהקלה והלכה לפתוח את הדלת.
"היכן היית?!" לחשה פריסיליה לשליח, "סילחי לי אהובתי" ענה
ונשק לה על היד, "תפסיקו להתמזמז!" צעקה מאחורה בעלת הבית.
השליח נכנס פנימה ומסר לבעלת הבית את התמונה שהייתה עטופה
בעטיפה חומה.
"זה כאן, זה כאן" צעקה בהתלהבות בעלת הבית, היא הסתכלה על
התמונה ואז הפכה אותה והסתכלה על הצד השני, "פריסיליה", "כן
גברתי?", "תפתחי את זה" אמרה ונתנה למשרתת את התמונה, פריסיליה
בעדינות התירה את הקשר וקרעה את העטיפה, "איזה יופי" אמרה
בגאווה בעלת הבית למראה הדיוקן, ובאמת יופי של תמונה, זה היה
דיוקנו של בעלה האחרון, איזה גבר היה בעלה האחרון, איש עסקים,
עסקים מפוקפקים, אבל בכל זאת, גבר בן ארבעים ושמונה, עדין
צעיר, מלא שמחת חיים, נעלם בלי להשאיר עקבות, איזה בזבוז, איזה
בזבוז...
וכך עברה לה חצי שנה מאז נעלם בעלה האחרון, ובעלת הבית החליטה
שהגיע הזמן לחפש מאהב חדש! אבל המשימה לא הייתה קלה כל וכלל,
כי, כך התברר לאחרונה לבעלת הבית היקרה שלנו, שיצא לה שם של
"האלמנה השחורה" למרות שהיא העדיפה בהרבה את הכינוי "האלמנה
העליזה" אבל מה שיש יש.
וכך הבינה שבארץ יש לה סיכוים קלושים לגרור גבר לחופה ולכן היא
החליטה לחפש לה בעל החו"ל.
וכך התקשרה בעלת הבית לכל חברותיה ששהו בחו"ל באותה התקופה.
לדודתה שנסעה לצרפת לחודשים, לחברתה מזה הימים כשטיילה
בגרמניה, לעוד חברה שהכירה לפני שנים ספורות שגרה באיטליה, היא
התקשה ליוון, לרוסיה, ואפילו לטורקיה, אבל חברותיה לא מצאו לה
בעל לא שם ולא כאן.
וכך שקעה בעלת הבית בייאוש נוראי, האם לא תזכה יותר ללי
כלולות, האם הגיע הקץ לנישואיה?!
וכך עבר השבוע בשקט ובדממת בית קברות מקומי, הקירות לא רעדו
בכל פעם שבעלת הבית קראה לפריסיליה, ושום גבר, חוץ מהשליח
הצעיר, לא עבר את מפתן הדלת, אפילו הפנטזיות על הגנן התפוגגו
עם הזמן.
בעלת הבית אפילו חשבה לשים קץ לחייה, כי החיים בלי בעל, גבר,
לא שווים כלום!
בעלת הבית כמו רוח רפאים הסתובבה בבית, פעם היא הייתה מופיעה
במטבח ופעם באמבטיה, משוטטת בלי מטרה, פריסיליה דאגה מאוד
לבעלת הבית אבל היא ידעה שברגע שהיא תראה גבר יחזור מצב רוחה
אליה תוך שניות ספורות והיא שוב תבלה את רוב זמנה על הטלפון עם
חברותיה הזקנות.
יום אחד, יום ראשון בצהרים ליתר דיוק, צלצל פעם נוספת פעמון
הדלת, בעלת הבית כאילו חזרה מעולם המתים התרוממה ממיטתה ורצה
לפתוח את הדלת בעצמה.
בפתח עמד גבר זקן, ממושקף וקירח שנדף מימנו ריח משונה של טבק.
"כן?" שאלה בעלת הבית בקול שנשמע כמעט כמו של גבר, אפילו יותר
זקן מזה שעמד מולה, "סליחה" השתעלה, "כן" שאלה שוב בקול צייצני
של אישה.
"שלום" לחש הגבר הזקן שנראה כאילו עוד שנייה יבוא מלאך המוות
ויקרא לו למעמקי האדמה.
"שלום, שלום" אמרה שוב בעלת הבית, "אני עורך הדין של בעלך
המנוח", "מי?", שאלה בעלת הבית וגירדה את ראשה, "האדון
פילופיני, בעלך", "אך כן, פילופוני האהוב" אמרה תוך כדי שניסתה
לעלות במוחה את פרצופו, "יש לי כמה מסמכים בשבילך" אמר האיש
הזקן ופתח את תיק העור הקטן שהחזיק בידו הימנית, "תיכנס בבקשה,
תיכנס", "מר פילופוני הוריש לך דבר או שנים" אמר בזמן ששניהם
הלכו לכיוון הסלון, "כן, כן" אמרה באדישות, "תרצה לשתות משהו?
תה, יין", "לא תודה..." ולפני שהאיש הזקן סיים את משפטו נשמע
שוב פעמון הדלת.
"פריסיליה!" צרחה בעלת הבית, "דלת!", "כן גברתי" אמרה המשרתת
הצעירה תוך כדי שהיא חולפת על פני בעלת הבית והאיש הזקן
שהתיישבו מסביב לשולחן.
לסלון נכנס גבר בתחילת שנות הארבעים שלו.
ארבעים ושתיים, שלוש, ניחשה בעלת הבית וחיוך מאוזן לאוזן הופיע
על פניה למראה האישיות הגברית שניצבה מולה.
הגבר קד קידה וברכות נשק את ידה של בעלת הבית, בעלת הבית כמעט
התעלפה מרוב תענוג, איקצוצים קטנים מלאו את גופה והיא יכלה
להישבע שהרגישה פרפר או שניים שהתרוצצו בבטנה.
"סליחה על האיחור" אמר הגבר לאיש הזקן שחיטט בתיקו והוציא ממנו
כל מני מסמכים, "זה בסדר" אמרה בעלת הבית, "איחור זה דבר מאוד
אופנתי היום", הגבר חייך והתיישב ליד האיש הזקן, "פריסיליה"
אמרה בקול רך ונעים לאוזן, "שלוש כוסות תה בבקשה" "מיד גברתי"
ענתה ורצה למטבח.
"אז במה אתה עוסק אם זה לא סוד?" שאלה בעלת הבית בחושניות, עד
כמה שיכלה לפחות, "אני עורך דין, כמו אבי" ענה, "אה... זה
אביך", "בכבודו ובעצמו" אמר האיש הזקן והמשיך לחטט בתיק, "ובמה
עובדת אישתך?", "לצערי אינני נשוי", "כמה חבל, כמה חבל,
נישואים זה דבר..." והשתתקה, "קדוש" המשיך בנו של עורך הדין,
"נפלא" תקנה אותו וסידרה את שמלתה, "אך, נכון", "טוב זה הכל"
אמר האיש הזקן וסידר את ערמת הניירות, "בעלך המנוח הוריש לך
עשר מיליון ובניין רב קומות במרכז העיר", "נחמד" ענתה בלי
להסיר את מבטה מבנו של עורך הדין, "אז אף פעם לא היית נשוי?",
"לצערי אני נשוי לעבודה שלי", "אם יורשה לי להוסיף", "כן, כן"
השתיקה אותו בעלת הבית, "אולי תבוא לעבוד אצלי, לא יזיק לי
עורך די מוכשר כמוך שיעזור לי בשעת צרה", בנו של עורך הדין
הרהר על הצעתה, האיש הזקן הסתכל על בנו, ואז על בעלת הבית,
"בשמחה" ענה אחרי כמה דקות של מחשבה, צלילי מרש החתונות הדהד
בראשה של בעלת הבית והיא חייכה חיוך קטן של ניצחון.
וכך התחיל המצוד אחר בעל מספר אחת עשרה, ולמען האמת המשימה לא
היתה קשה, אחרי הכל הרגע היא ירשה עשרה מיליון ועוד כל הכסף
שקיבלה מבעליה הקודמים, גם בלב טהור יש טיפת תאוות בצע, צריך
רק לדעת איפה לחפש, ובעלת הבית ידעה בדיוק איפה.
בנו של עורך הדין היה באמת גבר טהור, תרתי משמע, הוא מעולם לא
יצא עם בחורה, שלא לדבר על להתנשק עם אחת ושבכלל לא לדבר
על...
בנו של עורך הדין גר בדירה צנועה בצפון העיר, הדירה הכילה:
שולחן כתיבה חדש, כי הישן התפורר, כנראה טרמיטים, מיטה, כיסא,
ארון, הארון הכיל: שלוש חליפות, חמש זוגות גרביים, שתי עניבות
בצבעים כהים מדכאים וזוג נעלים.
בעלת הבית חתמה על מסמכים אלה ואלה והאיש הזקן יצא לדרכו,
כמובן שבנו היה מצטרף אליו אילו בעלת הבית התעקשה שהוא יישאר
לסעוד עמה ארוחת צהרים.
וכך ישבו זה מול זה בנו של עורך הדין ובעלת הבית ואכלו ארוחת
צהריים טעימה במיוחד, פריסיליה עמדה ליד השולחן וגלגלה עיניים
למראה המטרה הבאה של לואיז.