סיפור שהיה, כך היה.
"לילה" קם בבוקר,
הלך לחפש את הלילה הבא.

כשאור היום התארך מאוד,
ולא רצה לאפשר ללילה הבא,
לבוא אליו במהרה.

ו"לילה", שחיכה בסבלנות, בהתחלה,
החל לאבד אותה,
רצה מאוד שהלילה הבא יבוא.

התנדנד ה"לילה", מצד לצד וחשב:
"מה לעשות?"
"כיצד לכבות את היום שעכשיו?"
"לקדם את בוא ליל המחרת?"

את התשובה כמובן "לילה" לא מצא,
אבל בעודו חושב,
עבר זמן מה,  לאט, לאט החל האור לדהות,
והשמש החלה להיכבות, אורה דעך,
ואור ירח קל בשמיים המתכהים,
החל להפציע, ממרומים.

ואז "לילה" הביט סביבו וקלט:
הנה בא חפצו.

ליל המחרת אפשר עבורו,
לעבור עוד פסיעה לכיוון ליל האמש.
לעזוב את המקום בשלווה אינסופית,
כי הכל מסביב, מסתדר כמו בתבנית.

תבנית של יום ולילה, במעגלים חוזרים ונשנים.
במעגלי "החיים".

וליל אמש וליל המחרת לחצו ידיים,
שוחחו קמעה, נפרדו לשלום זה מזה,
בהרבה חום ואהבה.

היקום וגלגל העולם, המשיך לתקתק צעדיו,
בצעדי הזמן.

ולילה מקסים ירד,
האדמה מצאה את מנוחתה.
השמים יצאו להפסקה.
המים עמדו מתזוזתם.
הרוח נרגעה וריחפה בקלילות.
האור כבה.

היקום שקט ונרגע.
לילה טוב.