חוזר מתל אביב אחרי לילה כלום עם קצת רוח בתחילת אפריל
טרמפ לנרקומנית מלוד עד לראשון, גרם לי להרגיש יותר רע
הסעתי אותה עד הבית, היא הציאה לי לעלות למנה, אמרתי, כמו ילד
טוב, בחצי חיוך חצי אדישות, לא, תודה.

העצבות שלי, זאת שהכי נוח לי איתה, חזרה לבקר אותי עתה.
לפניה היתה תזזית, אבל אז הכל התמלא דבש
עיני ונחירי - דבש
אצבעותי ומחשבותי , כולן
נשות תחלואי - דבש.

והבדידות חונה לה בתוכי, נועלת את רכבה ונכנסת, יושבת ומזמינה
את החדר הקבוע
מזמינה איזה דרינק לפני השינה, מצחקקת עם חברים שלא ראתה שנה
שלמה, נזכרת בחוויות עבר... מתרפקת בנוסטלגיה.

אני יושב וכואב את החרא הזה. אני כל כך חלק,
מרגיש את כל הפוטנציאל, שהמורה בכיתה ד' דיברה עליו, יושב
בתוכי נעול
אני רק צריך אשה לגעת בה,
לא כל אישה,
אישתי.