היאוש משתלט על כל פיסה של חלקה, כל חלקה ואין זה משנה אם רעה
או טובה. אין המצב הוא כזה שישנה בי תקווה- הרי תקווה היא מטרת
כל הרע, מי שחי כל חייו בתקווה הרי שאין הוא חי על באמת את
חייו כי אם רק מקווה לחיותם. אני רוצה לחיות מעכשיו אל עכשיו
מעכשיו אל האתמול ואל המחר, כאילו אין דבר שיכול לפגוע בי
לעולם.
הרי שם בטיפול השטחי הכל כך ליניארי, שמלווה במילים יפות
ותובנות על כלום, נשברתי, עברתי ריסוק, ריסוק משחרר, ריסוק
שהוקיר על כך שהתקווה היא נגע. אבל כל רסיס מתוך השברים ממשיך
להתקיים, לרצות, לחוות ולחוות ולחוות ולחיות לא כאילו אין מחר
אלא כאילו אין כלום ולגלות את הכל מחדש, את כל מה שבי למרות
שאני מכיר אותו כל כך טוב. האם אני אדם נדיר בעולם הזה שמוכן
להודות בכך?
רציתי שהיא תעזור לי לאסוף אותם, את השברים, רציתי גם לעזור לה
לעזור לי שאעזור לה. מדהים אותי כל פעם מהתחלה, שהיא מכנה את
היצור החופשי הזה שהוא אני-כלא-מדהים, מדהים, מדהים, אם אני
כלא אז היא מעצר בית, כי קירות הבית הזה סוגרים עלי כמו דמעות
שאי אפשר להדחיקן. התראתי והתראתי, כמו נביא זעם מטורף, ואני
נמצא בתוך החיזיון של ההתראה של עצמי. למרות זאת אני חוטא
בתקווה, חוטא כי אני אוהב אותה וזה כבר לא משנה למה, כי התת
הכרה שלי יודע למה.
מה היא עושה איתו שהיא לא עושה איתי? כלום, סתם סוג של נתחי
פילה לבן, קירח בטעם חדש. הרי יחד יכולנו לעשות הכל, יכולנו
לכבוש את עצמנו מחדש, יכולנו ואנו עדיין יכולים ליישן את כל מה
שחדש, ללא גבולות, ללא מעצורים, ללא עכבות, עם קצת פחד מכל
תהליך ההתישנות, זה לא כל כך רע וזה בטח לא משעמם. לא יתכן
שהיא בחרה ברצון לנחלה ושקט על מיי מנוחות בלבד. הרי זאת לא
היא זאת לא ישותה, שם בפנים היא סוערת וקוצפת וגועשת, היא
יודעת זאת, זה מפחיד אבל זה כיף ומדהים גברתי, שתדעי. עייפתי
מן המלחמות מן ההתנצחויות, מן נקמת הנקמות-
יש בי את הכוחות לחיות ולא את הכוחות לתקווה המעייפת. היא
מרגישה כבעלי, לא רק אני מרגיש בעלה, היא לא תיתן, הכרתית או
לא, למישהו לקחת עלי בעלות, אני שלה, גם שאני לא שם אני שלה,
כי כך היא מרגישה, אבל כמה קשה לקבל שאני מרגיש גם כך? וכל
הדיבורים הנאים והיפים מסביב לא ישנו את מה שכוחה של מילה לא
יכול לשנות, גם אם אלה מילים יפות ואף נפלאות. מעולם, מעולם לא
שמתי אותה שלא על פודיום המנצחים האולימפיים, שם למעלה, במקום
הראשון. אך היא נותנת לי כבר מזמן לסתפק בארד ולא בזהב.
ארצה לרצותה, כך רוצה אני, בהתנצחויותיה, חושבת היא שאין זה
אמיתי, חטאתי בחטא היוהרה לגביה, כן ההיבריס המפורסם. אך כיום
היא מחזירה לי או שנכון יותר-לנו באותו החטא בדיוק.
היאוש ממשיך להשתלט, אתן לה כרצונה-לבעוט לי או לנו בכמה
רסיסים, אך יש לי עוד רסיסים לאסוף. אלך מחר, אראה את המקומות
שנוגעים גם הם לשחרור הגדול, לדעתי, הרבה יותר לה מאשר לי.
ובעודה ישובה לה עם נתחי פילה לבן, ממושקף, עטוי סטטוסקופ,
שמכריז ששום דבר לא יבקר אצלו בישבן, איש ההיפך מכל מה שחופשי
אצלי, מכל חיותי העולצת... אולי הוא יאחוז בידה, כשאני אראה
עוד שוט מצליף-סקסי מגניב, מטורף חולני, קרא לזה כרצונך, לפחות
לא משעמם, יש דמיון, יש מין באויר וחוץ מזה למי בכלל איכפת?