הטלפון צלצל. כמו תמיד, הוא צלצל בדיוק אחרי שהתיישבתי.
"הלו"
"אפשר לדבר עם יניב?"
"ערן, מה אתה רוצה?"
"מה אתה צועק עלי?"
"בא לי."

ניתוק.

"כן ערן מה?"
"רק רציתי להגיד ש-"
"לא אני לא רוצה ללכת לראות כוסיות. לא אני לא רוצה לדעת מה
קורה עם החבר הערס שלך. אני גם לא רוצה ללכת לשחק כדורסל" כבר
ידעתי מה הוא יגיד לי בפעם האלף.
"אההה. אז אולי-"
"לא אל תבוא"
"למה לא?"
"אין לי כוח"
"אני בא"

ניתוק.

זרקתי את הסנדביץ' שעמלתי עליו רבע שעה והלכתי לחדר שלי. החלון
היה פתוח. כדי להעלות את המתח, כדאי לדעת שאני השארתי אותו
סגור כשהלכתי למטבח.
שיפשפתי את העיניים. שם, יושבת, על אדן החלון שלי. בקומה
הרביעית עם הגב אלי.
"יניב זאת אני" אמרה והסתובבה אלי. היא נראת לי מאוד מוכרת.
לפי מראה עינים וחיוך שפתיים רציתי להכיר אותה עוד...
"אההה..." פערתי את פי וניסיתי לא להזיל ריר יותר מהנדרש "אני
בטוח שאת באמת את. אבל מי את?"
"זאת אני, יעל. חזרתי. רק בשבילך. הגיע זמנך"
"יעל? יעל מכיתה ח'2?"
"כן"
"לא עברת לכפר סבא?"
"טוב מה?! אני צריכה לחזור על כל דבר פעמיים? חזרתי."
"יופי יופי אני שמח בשבילך. רוצה אולי לרדת משם?"
הלכנו לנו למטבח. הוצאתי את הספגטי שהכנתי אתמול. אכלנו. אני
לא דיברתי, היא כן.
אני לא ממש הקשבתי. המוח שלי רץ משאלות על טיפוס בנייני קומות
ועד תהיות מה לקנות לה ליומולדת. הראש שלי נמס כולו לעיסה חמה
ואני כבר הגעתי למסקנה שהשתגעתי יותר מהרגיל. התחלתי לתהות אם
זה מסוג הסיפורים שאני הולך למות בהם.אול אפילו יהיה כמה
פסקאות על גן עדן. איזה כייף. בכלל לא נדוש.

פתאום, האינטרקום הרעיד את עולמי המעורער גם ככה. ערן בא. יופי
זה מה שחסר לי. נעשה סעודה עם האידיוט(אני, אם יש ספקות), החבר
של האידיוט והמלאך(מלאך זה ההשערה שהיתה לי באותו רגע).
הלכתי לענות לו.
"ערן"
"יניב תפתח לי"
"אני לא יכול. יש לי אורחים"
"שתוק שתוק אני יודע שאתה לבד. סיפרת לי לפני עשר דקות."
"טוב נדבר כבר. אתה לא עולה" אחרי המשפט הזה טרקתי את השפורפרת
ושמעתי איך הוא ממשיך לזמזם. רינג רינג. בזז בזז.
הלכתי למטבח עם מבט חדש ונחוש בעיניים.
"יעל"
"מה?" היא אמרה, מחייכת עם פה מלא איטריות. איכשהו, זה עדיין
נראה מושלם.
"אני רוצה תשובות!"
"אבל לא שאלת כלום"
"אה נכון... יעל למה את פה? למקרה שלא ידעת, אנשים שלא ראיתי
מאה שנה לא נוחתים לי על החלון בדיוק לפני החדשות."
"אני בדיוק הייתי בסביבה ו-"
"תנסי שוב"
"חייזרים חטפו אותי ומאז אני בעלת יכולת תעופה"
"את לא יכולה להיות קצת יותר מקורית?"
"אני אוהבת אותך וחושבת רק עלייך מאז שראיתי אותך פעם אחרונה.
החלטתי לקפוץ לביקור"
"זה באמת מקורי"
אהבתי אותה במשך יומיים שלמים, לפני שהיא זרקה אותי.

מאז, זה קורה כל הזמן. כל שבוע, בדיוק שעה אחרי שההורים שלי
נוסעים לקניות בנס ציונה,  
מישהו מחכה לי על החלון בחדר.זה תמיד מישהו מהעבר שלי. אם זה
הגננת שולה או סבא שלי שמעופף כבר שלוש שנים בשמיים(עם בקבוק
ליקר שזיפים). מפעם לפעם מגיעה איזה ילדה שפעם אהבתי. כמו כל
חלק בחיים שלי, זה כבר משעמם אותי. חלק משיגרה שכזו. למרות שזה
נחמד לדעת, שזה רק עניין של זמן עד שהמורה שלי למתמטיקה
מהחטיבה תנחת לי בחלון, ותגיד בקול ענוג במיבטא עולה חדש-"יניב
עשית שיעורים?". ואז, אז תבוא הנקמה. פעם אחת היא קראה לי
פושטק  בלי שעשיתי כלום. באמת לא עשיתי כלום. אני אראה לה מה
זה. זה רק עניין של זמן.