92 היתה שנה טובה לרוק העולמי: NIRVANA יצאה, גם PEARL JAM.
אפילו NICK CAVE  נשמע לי חי מאוד. ב-92 הכוון שלי השתנה:
הפסקתי להרגיש צורך להצחיק בלי סוף, הפסקתי להסתבך במכות,
התחלתי לנגן גיטרה, גיליתי את המין הנשי ולילות של אלכוהול.

94 היתה שנה טובה למוזיקה הישראלית: רוקפור הוציאה אלבום
יפהפה, רעש שיגרו את 'לעיתים', סחרוף התחיל לתפוס את הכוון. כל
זה היה הפסקול של החיים שלי, בעיקר בקיץ בקיבוץ. ב-94 החיים
שלי השתנו-פעם ראשונה מחוץ לבית, זה התחיל דווקא מקסים, אחר כך
התגייסתי.

97 היתה שנה טובה ליוצרים דכאוניים: אביתר בנאי הוציא תקליט
מדהים, NICK CAVE התחיל להצליח, דודי לוי איבד חברה... טוב אלה
סתם שטויות: 97 היתה שנה רגילה ביותר, רק שבשבילי היא הייתה
פתח למסע ארוך לתהומות הקיום, ב-97 העולם שלי השתנה, בעצם כל
היקום השתנה.

עכשיו, עכשיו יש בצורת עולמית: U2 ממחזרים חומרים, הבריטים
נשמעים בריטים יותר מדי, האמריקאים אפילו לא מזכירים את
מוריסון, גם לא את קוביין. מוזיקה בינונית, מדי פעם הבלחות של
יצירתיות, מדי פעם שיר חזק במצעדים. חזרתי ל MARELY, למשינה, ל
HENDRIX, ל DOORS, אפילו לתיסלם.
PINK FLOYD ביום ו TECHNO בלילה.בפעם הראשונה אין בחיים שלי
צליל ששולט, אני חושב שיש לזה מילה: התפכחות.SORRY , אין לי
פאנץ ליין, רק: בואי הנה בואי לכאן אני שולח לך צליל מקוון...