השמש זורחת,
הפרחים פורחים,
הציפורים מצייצות,
ואני ביגוני מסתגרת.
קושי ההתמודדות,
תחושת הכאב לעולם לא עוזבת.
קרעו אותי ממך,
שלחו אותך למשפחה אומנת.
זרקו אותי בכלוב,
עם קירות מרופדים.
קשרו אותי למיטה
הרגשתי מתה מבפנים.
הלבישו לי חלוק,
ואמרו...
היא חולה...
עלינו לעקור ממנה
את בנה,
זאת כדי למנוע ממנו את הפגיעה.
עברו שנים...
השמש עדיין זורחת,
הפרחים פורחים,
הציפורים מצייצות,
ואני בוכה על עולמי החרב
שבו גדלים אתה
והכאב.
הכאב בתוכי
ואתה איפשהו
אי שם...