פתחתי את הכפתורים ונתתי לשקיות שמתחת למעיל להתנודד כמעה ברוח
הרכה שנשבה בסמטה החשוכה ליד תחנת הכוח. מאחורי נשמעו קולם של
הגנרטורים הענקיים שבקול זמזום מונוטוני סיפקו חשמל לעיר.
קיויתי שעם הרעש הוא לא יראה את ה-9 מ"מ שלי שתקוע עמוק בחגורה
מאחורי הגב.
הוא לא שם לב.
בנתיים.
שום דבר לא בטוח כשאתה משחק עם השטן. ידעתי את זה. הוא יכול
להסתכל עליך במבט התמים ביותר בעולם, הכי מסכן, ולאחריו לירות
עליך ישר בפרצוף - בין העיניים.
אין לו בושה.
אבל בתחום שלי אסור שלבנאדם תהיה בושה. אסור שתפחד, או תמצמץ.
שניה אחת והוא גומר אותך. ועוד לוקח את החומר. רק זה חסר לי.
למות אידיוט.

ראיתי בעיניים שלו שהוא מחכה שאפתח אותן, שאתן לו לראות בעצמו
שלא שיחקתי משחקים. שהחומר נקי. שלפתי מהכיס סכין קטנה וחתכתי
חור בשקית העליונה מצד שמאל. החומר הלבן נשפך על הסכין והתנדף
ברוח.
קיללתי.
הוא הסתכל עלי במבט רציני וסימן לי בידו להסתובב, לתת לו
לבדוק. נתתי לו את השקית בשתיקה. הוא הריח את החומר ושאף.
טהור.
בטח טהור, לקח לי שנה להשיג אותו, יא חרא.
מאה שבעים אלף, זה לא צחוק. אידיוט.
הוא חייך אלי והניד בראשו. העסקה מתבצעת. יופי. שיסיים עם זה
כבר.
התחיל להיות לי קר, והזמזום העמוק שבקע מפינת הרחוב גרם לי
הרגשה רעה. שוב זה מתחיל.
הוצאתי את ארבעת השקיות ביד אחת והרמתי את המזוודה מלאת הכסף
ביד השניה.
אפילו לא בדקתי כמה כסף. מה זה חשוב. הכל יגמר בעוד שניה. הכל
יגמר כשהחרא המרעיל הזה שעומד מולי ישכב על הרצפה עם אחד
מכדורי ה-9 מ"מ שלי תקוע לו עמוק במוח.
כבר לא משנה אם יש כסף במזוודה, אני את שלי השגתי.
אידיוט.

הוא לקח את החבילות ותקע אותן עמוק בכיס המעיל שלו, ומזוית
העין עוד הספקתי לראות את הנשק שלו
(לעזאזל)
מבצבץ מקצה הכיס הימני.
הייתי צריך לדעת. לעזאזל, הייתי צריך לדעת. כשאתה משחק עם
השטן, אל תתפלא למצוא את עצמך עולה בלהבות בתוך סיר קטן של שמן
רותח.
אל תתפלא בכלל.
אז גם אלוהים בעצמו לא יכול לעזור לך.

הסתכלתי עמוק בתוך העיניים שלו כשלקחתי את המזוודה והתחלתי
לפנות אחורנית. היד שלי החליקה לאחור ותפסה באקדח הטעון.
ביד השניה כבר החזקתי בתג המוזהב שלי, זה שקיבלתי שנה קודם
ממפקד המחוז. הצטיינות, עאלק. שנה וחמישה חודשים ברחוב וכל מה
שאני מקבל זה תג מוזהב שאפילו לא עשוי מזהב אמיתי.
זה מה שקורה כשמתעסקים עם השטן. הוא מתעסק איתך בחזרה.
אפילו לא שמעתי את רעש האקדח שפלט כדור פחות מ-20 מטרים ממני.
הזמזום הנורא הזה. שיזדיינו כל עובדי חברת חשמל. שימותו.

רק אחרי שעפתי לאחור על האספלט החם, מרגיש בפי את טעמו המתכתי
של הדם, הבנתי כמה שהייתי אידיוט. גם את קרב היריות לא שמעתי,
רק את המחשבות של עצמי רצות מהר מהר בראש.
אידיוט.
אלוהים אדירים, אני אידיוט.

שלושה ימים אחר כך קיבלתי אות הצטיינות מהמפקד הכללי. נהניתי
לראות אותו צונח מטה מטה עמוק עמוק ונבלע בסיר השמן הרותח,
תוסס כמו ג'לי ומאבד את צורתו.
ככה זה כשאתה מתעסק עם השטן, הוא מתעסק איתך בחזרה.

אידיוט.