ממש כמו בהצגה. הקהל יושב. מאזין. והיא עולה על הבמה לבושה
בחלוק המוזר הזה. בעצם, זו אכן הייתה הצגה. הצגה יפה הצגה
עצובה וקשה. איך היא מספרת בלי בושה על שלושת החודשים שהדמות
שלה עברה בבית המשוגעים. והקהל בטוח שאיזה כותב אלמוני כלשהו
כנראה היה מוכשר. לכתוב משהו מרגש כל כך. והילדה שם, הלא כל כך
גבוהה, יודעת להוציא את הדמות הצועקת לעולם-"היכן הייתם
כשהייתי שם לבד", לחיים. חיים של כאב. דמעות כמעט ירדו
לשחקנית. והקהל, הקהל כבר גילה הזדהות רבה ואולי בעצמו הזיל
מחצית דמעה. על החברים בבית המשוגעים שהפכו אותם שם האחים
לחיות בכלוב. על איך הם מצליחים להוציא את כל מי שנכנס לשם
בסוף למשוגע אמיתי, גם אם נכנס שפוי. על כל הזוועות האלה, שמי
מאמין באמת שבעולם המודרני קיים. נו, אתם יודעים- הצגה. הצגה
טובה באמת.
כמה טוב שהצופים יצאו לאחר מכן בהתרשמות אמיתית על המשחק
המדהים, על הטקסט הצורב. רק באיזה תמימות ימשיכו הלאה, כאשר לא
יוודא להם שהילדה הקטנה הזו כתבה הכל. הכל על שלושה חודשים
שעברה. היא תיארה יפה את כל האנשים שרמזה עליהם, ואותם אני
מכירה.