אני מתעוררת בשעה שלוש לפנות בוקר, הראש מתפוצץ מכאבים, הבטן
מקרקרת והעייפות פשוט הורגת אותי.
אני קמה למטבח שותה כוס מים חמים, וזה לא עוזר. אז אני מוציאה
מהמקרר דיאט קוקה קולה לימון- קלוריה אחת לכוס! ושותה, זה
עדיין לא מפסיק את הקול הקטן הזה שבוקע מהבטן שלי ומבקש מזון.
אני מחליטה להכין סלט, מוציאה חצי עגבניה חצי מלפפון גמבה
ובצל, מתחילה לחתוך את העגבניה ואז אני מחליטה שאין לי כח
להכין. והרעב פשוט משתלט על כל הגוף שלי, אז אני מוציאה
מהמקפיא 2 שניצלים, דוחפת אותם למיקרוגל ואוכלת אותם במהירות,
אחרי זה עדיין יש לי חשק לעוד אז אני אוכלת איזה 5 קורסאנים,
אני מתיישבת על הספה בסלון ורואה את הבטן שלי תפוחה כאילו
בלעתי איזה אבטיח מינימום.
לכמה שניות אני אפילו מרגישה טוב עם עצמי, הבטן מלאה וחיוך
מטומטם מופיע על הפנים שלי "אכלתי..." אני אומרת בקול שקט.
ואז החיוך מתחלף, בהבעה מבולבלת, "אכלתי?!" ואז מגיעים ריגשי
האשמה "מה עשית מטומטת? למה אכלת כל כל הרבה?!"
ואז אני מאבדת שליטה, רצה לשירותים ודוחפת 2 אצבעות הכי עמוק
שאני יכולה, אני רואה את כל האוכל יוצא ומתרחק מהגוף שלי, ושוב
חיוך מופיע על הפנים שלי. אני מרגישה נקייה, טהורה...

לאחר מכן אני ניגשת למגירה הסודית שלי, מוציאה ממנה את המחברת
העבה שכתוב עליה באותיות ענקיות "פרו-אנה". פותחת את המחברת
בדף המשאלות שלי וקוראת:
"אני רוצה לשכב מעל החבר שלי ושהוא יגיד שעצמות האגן שלי
מכאיבות לו, מרוב שאני רזה. כשאנשים יזכרו בי, אני רוצה שיזכרו
בי בתור "הילדה הרזה מאוד הזאת" ולא הפרה הזאת... אני רוצה
ללכת בשלג ולא להשאיר עקבות... אני רוצה להיות הכי רזה
מכולם!"
אחרי זה אני מוציאה את המשקל ממתחת למיטה, נעמדת עליו והוא
מראה 42 , עוד שלוש קילוגרם ואני מגיעה למטרה... 39 המשקל
האידאלי בשבילי.

ביום למחרת חוזר על עצמו אותו ריטואל, אני מתעוררת באמצע
הלילה, שוב פעם בולמוס אכילה... אוכלת-בוכה-מקיאה-שמחה.
עולה על המשקל והוא מראה 42.6, עליתי במישקל! אני מורידה את
החולצה מסתכלת בעצמי במראה ורואה את היצור הכי דוחה, שמן
ומגעיל בעולם... כל העצמות שלי מכוסות בשומן, אני כמעט ויכולה
לראות אותו נוטף ממני. אני לא יכולה להתמודד עם זה, אני נכנסת
למקלחת, כשהדמעות המלוחות שלי מתערבבות עם המים הקרים.
אני מתיישבת באמבטיה, ומביטה בעצמי במראה הגדולה שעל הקיר,
פשוט גועל. אני מתחילה לבכות.
לאט לאט אני מרגיעה את עצמי, ממלאת את האמבטיה במים, מוציאה את
סכיני הגילוח מהמגירה... לוקחת אחד ומצמידה אותו ליד שלי, רוצה
להעניש את עצמי ואולי מצד שני רוצה להביא לעצמי את המתנה הכי
גדולה שאפשר והיא שיחרור מהעולם הדפוק הזה.

אני מעבירה את הסכין על פרק היד שלי, אבל לא קורה כלום. לא
מופיעה שריטה, ואפילו לא טיפת דם. למה? כי בנוסף לזה שאני שמנה
אני גם פחדנית! אין לי אומץ להצמיד את הסכין חזק מספיק ליד...

בבוקר אני מתעוררת, בתוך אותה האמבטיה שכנראה נרדמתי בה
אתמול... לובשת כמו תמיד, חולצה שחורה ארוכה וג'ינס שגדול ממני
במידה אחת לפחות... בשביל להסתיר ולהסוות את הגועל.
מגיעה ללימודים, שולחת לכולם חיוכים מזויפים, מחבקת, מנשקת.
רואה אותך, אתה כמו תמיד זורק לי שאני אנורקסית ואני כמו תמיד
טוענת ש"לא". אז אתה אומר לי זוכרת שהתערבנו שאם תפסידי בפוקר
תעשי מה שאני אגיד לך? אני מהנהנת ומחייכת.
אז תני לי להזמין אותך לארוחת צהריים. "אבל...", "בלי אבל!"
אתה לא נותן לי לסיים את המשפט. "אבל אני לא רעבה!" אני אומרת
בכל זאת.
"אין מה לעשות, התערבות זו התערבות!". אנחנו הולכים למסעדה,
אני אוכלת חצי פיתה עם נקניקיות וצ'יפס... לאחר מכן, אתה הולך
לשיעור ואני נכנסת לשירותים וכמו תמיד "מנקה" את עצמי, מורידה
את המים ומכניסה לפה הרבה מסטיקים בטעם מנטה. מנסה להסתיר את
מה שאני עושה מכולם וגם מעצמי.

אני עולה לכיתה, מרגישה קצת חלשה ומעורפלת, אבל אני אוהבת את
ההרגשה הזאת. היא זו שבעצם אומרת לי עד כמה אני קרובה למטרה
שלי. עולה מדרגה ועוד מדרגה, נעזרת במעקה ואז החולשה מתחזקת
הפעם מלווה בסחרחורת ואני פשוט נופלת ועוצמת עיניים. אחרי כמה
שניות אני פוקחת עיניים ורואה מסביבי המון אנשים, זה מלחיץ
אותי... אני מתרוממת למרות הנסיון שלהם לשכנע אותי לשכב כי עוד
מעט יבוא האמבולנס... "אמבולנס?!" לא! רק לא אישפוז! המחשבות
רצות בראש שלי. "אני בסדר" אני ממלמלת בשפתיים סדוקות "הכל
בסדר". אוספת את כוחותיי האחרונים ומתרחקת מ"זירת הפשע".

"היא נורא רזה"
אני שומעת מישהי אומרת בעודי מתרחקת מהמקום.