מתמוטט מבפנים, שבור לגמרי
מחכה לרגע, ליום שאחרי
שהסערה תחלוף, והרוח תשקוט
מחכה בשקט עד זעם יחלוף.
ומתוך גשם של אבנים, מחפש את התשובה.
לשאלה ששאלתי אותך לראשונה
כשהיינו קטנים עם עתיד ורוד
חשבנו שלנצח נוכל לאהוב.
ואיבדתי יותר משיכולתי לתאר
ורציתי לעזור כשהתחלת לספר
ששום דבר אינו כפי שהוא נראה
שאף פעם בעולם לא תארת לעצמך דבר כזה.
ומתוך גשם של אבנים מאבד את הכעס
על תשובה שביקשתי אני ממך פעם
כשהילדות עוד היתה הדבר הנכון
כי בסוף ההתבגרות חיכה לך האסון.
ותמיד בסוף, כשהאורות כבים
תשאר לבד אל מול הכוכבים
לא בוטח במציאות לא בעולם סביבך
אתה נשאר לנצח רק עם עצמך.
בשם החברות הנצחית ולמען כל חברי הילדות |
