מצאתי את עצמי שוב בוהה בעינייך. אני לא יכול לפסיק לעשות את
זה... הן מהפנטות אותי, משאירות אותי חסר אונים לכוחם.
הירוק המוחלט ששולט בהן, כמו שתי להבות ירוקות נוצצות בחשכה.
המיסתוריות שבהן, כל כך הרבה סודות מוחבאים בהן ואם אני לא
אגלה אותם אני אשתגע.

יכולתי לבלות ימים רק בהסתכלות עלייך. כל פרט ופרט בגופך
מושלם, השפתיים האלו והאף הקטן אין בך אף מגרעת רק פני ילד
מלאכי תמים. אבל כל זה לא משתווה לעיניך, היופי והטוהר שלהן.
הן אלו שגרמו לי להתאהב בך מהיום הראשון שראיתי אותך.
הן אלו שגרמו לי להבין שאני לא מה שחשבתי שאני קודם, שאני יכול
לאהוב גם גברים. שאני דו מיני.

אבל יש משהו בעינייך שמדאיג ומטריד אותי, העצב שטמון בתוכן. כל
כך הרבה עצב.
פעם היית כל כך שמח, אבל זה השתנה. איבדת את האור והנצוץ שהיו
בהן והקדרות כמו עננים חשוכים השתלטו עליהן.
אתה נראה כמו מת מהלך.
אם ידעתי מה גורם לך לכל העצב הזה הייתי עושה את כל שביכולתי
להפסיק אותו, לגרום לך להיות שמח ולחייך את החיוך המקסים שלך
ולדעת שאני הוא שגרם לו.

אבל אתה אינך אומר לי דבר, אתה יושב לך שם בכיסא ליד החלון
ובוהה החוצה מסתכל במבט נוגה אל הנוף של הולנד שבה אנחנו
בסיבוב ההופעות האחרון. חושף את פרופילך אליי ואינך מיישר
מבט.
כששאלתי אותך מה קרה רק ענית לי "כלום, רק קצת געגועים הביתה"
וחייכת חיוך מזויף וחזרת אל החלון. לפי אותו חיוך ידעתי שאינך
מספר לי את כל האמת, שיש משהו מעבר לכך.
אבל מה זה?
אילו רק ידעתי...

הדקות עוברות ושום דבר לא משתנה, אתה נשאר יושב במקומך בשקט.
שום רעש לא נשמע חוץ מזימזומי משחקי הפלייסטישן שפאולי משחק
בחדר השני ורעש המכוניות מסביבנו.
העייפות השתלטה עליי וראייתי הטשטשה עד שעיניי נסגרו.

קול רך הקורא בשמי העיר אותי. פתחתי את עיניי וראיתי זוג
עיניים ירוקות מסתכלות אליי.
"לאורי?" שאלתי אבל שמת את ידך על פי ועצרת אותי.
"ששששש..." לחשת לי ברוך. "אתה לא צריך להגיד מילה." הורדת את
ידך מפי והנחת אותה על לחיי השמאלית. התקרבת אליי ונישקת אותי
בעדינות כה מושלמת על הלחיי החופשייה, משאיר אותה בוערת במקום
שבו שפתייך היו.
ידך עלתה לאט והורידה את הכובע שעל ראשי והחלה לשחק בשערי
בעדינות.
הסתכלתי עלייך מבולבל אבל לא אמרת דבר, רק נישקת את מצחי ואת
לחיי השנייה.
הסתכלת עליי שניה בעיניים ואז ליבי החסיר פעימה. כששפתיך הרכות
פגשו בשלי.
עצמתי את עיניי וחשתי יותר שמח מאשר אי פעם הייתי, פתחתי את פי
ולשונותינו פגשו זו את זו, רוקדות בריקוד קסום ובלתי נפסק. ידך
יורדת במורד גבי ועולה שוב מלטפת אותי, וידיי מצאו את מקומן
סביב מותנייך.
אנחה קטנה ברחה מבין שפתיי כשהנשיקה נעשתה יותר מלאת תשוקה, כל
זה היה יותר מידי בשבילי... יותר מידי מושלם, יותר מידי טוב.
ליבי מעולם לא פעם כה חזק מלפני זה. אפילו לא אחרי ריצה
ארוכה.
שברת את הנשיקה בעדינות והשארת אותי מחוסר נשימה לכמה שניות.
הסתכלת עליי בחיוך וליטפת את פניי. עינייך שולחות אליי מבט
אוהב, המבט שלו חיכיתי זמן כו רב.

אבל רעש של דלת נפתחת נשמע וחלומי התפוגג. ליבי התכווץ באכזבה,
היה זה חלום ותו לא.
הייתי צריך לדעת שכל זה טוב מכדי להיות מציאות...
לו רק כך זה היה, לו רק.
"היי, אנחנו חונים בעוד חמש דקות. תארגנו את התיקים כדי שנוכל
לצאת למלון" ארו קרא מבעד לדלת הפתוחה וסגר אותה מאחוריו.
לאורי קם מהכיסא באנחה קטנה וחרישית והחל לארוז את תיקו.
דמעה קטנה זלגה מעיני אבל ניגבתי אותה מיד, אסור לו לראות
אותה, אסור לו לדעת על כך, לעולם.
הוא לא יבין את זה, הרי הוא אוהב בנות. למה שהוא אי פעם ירצה
אותי?
אני לא מאמין שנתתי לחלום הטיפשי הזה להשלות אותי.
אנחנו לא נועדנו להיות ביחד... זוהי רק עוד אהבה נכזבת שלעולם
לא תתממש, אני יודע זאת.

אבל צד אחד קטן, עמוק בליבי רק ביקש עוד דקה אחת נוספת בחלום
הנפלא.