בדיוק סיימתי לכפתר את החולצה כשהפעמון בדלת צלצל.
"מי זה?" צעקתי מהחדר.
"דודה שלך. ותפסיק לצעוק, זה לא מנומס" היא צעקה מהדלת. לאנשים
יש נטייה לצעוק "לא לצעוק" או "תפסיק לצעוק" וכו'. לא יודע
למה.
פתחתי את הדלת, וחיבקתי את דודה רבקה. דודה רבקה דחפה אותי
מעליה, ושאלה בכעס "למה אתה יחף? אתה עוד תצטנן לי".
"הרגע יצאתי מהמקלחת!" אמרתי, מנסה להגן על עצמי. לאחר כמה
רגעים של ניסיון הילחמות עם הדודה (מעין קרב מבטים) הובסתי
והלכתי לשים גרביים.
"הגרביים יקרעו לך. לך שים נעלי בית מעל" היא אמרה.
הלכתי לנעול את נעלי הספורט החדשות של אדידס מעל הגרביים.
הדודה הזעיפה פנים, אבל לא אמרה כלום. היא הייתה טיפוס של נעלי
בית, תה וטלנובלות בערוץ 10. דודה ממוצעת כזאת. פולנייה כזאת.
"דודה, רוצה לשתות משהו?" שאלתי.
"כן. תביא לי תה מאמא'לה" היא אמרה, והתיישבה בסלון שלי כדי
לראות ערוץ 10 בטלוויזיה הקטנה שלי.
"אם את רוצה, את יכולה לראות טלוויזיה" אמרתי לאחר שהיא הגבירה
את הווליום לכזו עוצמה עד שהייתי צריך לצעוק.
"מה?" היא שאלה, לא שומעת מבעד לווליום.
"כלום" אמרתי.
"מה?" היא שוב שאלה.
"כלום! כלום! כלום!" צעקתי. בפעם השלישית היא הבינה.
"אה טוב" היא אמרה וחזרה לחוליו ולפרננדה שלה.
אחרי שהבאתי לה את התה, והסתגרתי בחדר עם עבודות סוף השליש
שלי, היא הקישה בדלת ונכנסה.
"נו, התוכנית שלך נגמרה?" שאלתי.
"כן. תגיד, מה אתה רוצה לפסח?" היא שאלה.
"איזה פסח? מה אני בן עשר שאני צריך מתנה לכל חג?" שאלתי.
-מה אכפת לך? אתה יכול לקבל מה שבא לך".
"טוב. אז אני רוצה מכונית" אמרתי.
"איזה מכונית?" היא שאלה. דודה רבקה והשגעונות שלי. בגיל תשע
ביקשתי צפרדע, והיא קנתה לי שתיים. אימא השתגעה.
"הונדה" זרקתי. "הדגם הכי חדש" יאללה, מה אכפת לי? היא בטח
תקנה אוטו צעצוע כזה קטן, ותרשום עליו בלורד הבלתי מחיק שלה
"הונדה". מה זו המילה 'לורד' בכלל? לא ידעתי שטושים נחשבים
לכאלה חשובים. קבלו את: הלורד טוש.
"טוב אני הולכת. דוד שלך מחכה לי בבית" היא אמרה ונתנה לי
נשיקה וחיבוק.
"ביי דודה. תבואי לבקר לעיתים יותר תכופות" אמרתי.
"טוב, אני אעשה את זה" היא אמרה.
"סתם, בצחוק. למה את לוקחת כל דבר ברצינות?" שאלתי.
"אתה והשטויות שלך. אני רוצה שייצא משהו מהאוניברסיטה הזאת,
הא? לא מוצא חן בעיניי שאתה עובד בתור מאבטח בתיכון ההוא. כל
מיני מסוממים יש שם, והכול רק בשביל האוניברסיטה הזו.
להתראות". היא הלכה לפני שהספקתי להגיד שה'מסוממים' האלה קטנים
ממני בכמה שנים, וחוץ מזה הם לא 'מסוממים'. קצת חשיש מדי פעם
אף פעם לא הרג מישהו.

"היי דודה" אמרתי, כשדודה רבקה עמדה בדלת. היה לה מפתח ביד.
"המוכר אמר לי ככה לעלות אליך, עם המפתח ביד" היא אמרה, מראה
באופן ניכר שהיא לא מבינה איך מפתחות ייתנו לי שמץ של רמז.
"דודה, איפה זה?" שאלתי, מתפוצץ מהתרגשות.
"המפתחות כאן! ביד שלי! תגיד, מתי פעם אחרונה היית אצל רופא
עיניים? כי אם זה בעיה של כסף, אתה יודע שכמה מאות זה לא בעיה
אצלנו".
"לא דודה. לא. אני רואה מצויין. איפה ה... דבר שמכניסים אליו
את המפתחות?" שאלתי.
"למטה" היא אמרה.
טסתי למטה, משאיר את הדודה פעורת פה מול דירתי פעורת הדלת.
מחוץ לחנייה עמדה מכונית הונדה, מהדגם הכי חדש. צרחתי את הצעקה
הכי גדולה שצעקתי אי פעם. בעצם... טוב, השנייה הכי גדולה.
הדודה יצאה מהבניין, מתנשפת מהריצה במדרגות (היא עדיין לא
הבינה את פרנציפ המעלית).
"למה קנית לי את המכונית הזאת?" שאלתי. כבר ראיתי את עצמי עם
החברים מהאוניברסיטה, כולם מבקשים טרמפים. עם מכונית כזאת
יכולתי להשיג הכול. וואי וואי, עכשיו דודה רבקה יכולה לבקר כל
שעה, מצידי.
"לא מאמא'לה. קניתי את זה לאימא שלך. פשוט רציתי לדעת איזה
מכונית תהיה טובה לה, אז שאלתי אותך. הרגשתי שעניין הצפרדעים
מאז, עדיין מציק לה. אתה מבין מה שאני אומרת? לך קניתי את זה"
היא הוציאה מכיסה מכונית צעצוע מיניאטורית שעליה היה כתוב
"הונדה" בלורד הבלתי מחיק.