בהגדרה המדויקת שם גורלו, רצה לתת שמות לעצמים נטולי הגדרה,
לשמוע את צלצולן של תנועות במילים ששבו ועלו לעיניו. הוא רצה
לתעד רגשות, לחלוף על פניהן שוב ושוב ושוב ולהרגיש בדיוק כפי
שהרגיש כשעלו לראשונה.
צרורות, צרורות של רגשות. שאט אט היו לא אלא זכרונו של זכרון
מתעתע.
זכרון בתוך זכרון, חולפים בצמדים על פני שורה של זכרונות
מובלעים באי שקט של הטעיות.
גרפומאניה, מגפה משתוללת. הוא כתב משום שרצה לכתוב, משום שלא
נכפה עליו באזיקים, משטרת מחשבות לא קראה בשמו, אוסרת עליו
לדגור על תחושות. אולם מכלול חושיו אחר לציין רגשות מפורשים
בטרם הבין שלעולם לא יוכלו מילים לשחזר תחושה; מכהה, דוהה,
מתייבשת, מתערפלת, נסחטת, נשחטת, טובעת, לאחר חשיפתה בפניו.

הוא תיעד צרורות, צרורות של רגשות. בנאליות, מטורפות,
אבסטרקטיות, אופטימיות, אינדיווידואליות ולא היה בהן זכרון.
תלויות כעשרה מטרים מן האדמה, מעוותות, מנותקות מהקשר ספציפי.
המוות יאה לה, לטיפשות, חשב בעודו בוחש במילים; זכרון של זכרון
מרחף כבועה מעליו, כנועה למילים, צלצולן הנעים של תנועות, הגהה
ריקה של מילים סתמיות, לא היה בהן כל זכרון.