"אבא. תיתלה! תיתלה!" פקד עליי הצוציק הקטן. "אבל מה זה?"
שאלתי את בני הבכור אודות צינור הפלסטיק המקושט, שהחזיק בידיו
השמנמנות והמלוכלכות מצבעי גואש והרבה דבק. בן הזקונים שכב
באותה העת וינק חלב אם מדדיה של אשתי האפאטית. "תיתלה!" הוא
צרח עליי פקודה ממטה הרמטכ"ל של גן הילדים. לא אוכל לתלות דבר
כזה במקום הנראה לעין. לזאטוט בהחלט אין חוש אומנות וזה אך
מבשר טובות. אולי בעקבות זאת הוא יהיה מתמטיקאי/ פיזיקאי/
ביולוג מצוין (או לרעת כולנו- פועל זבל).
  צילה צועקת שאתלה כבר את היצירה השנויה במחלוקת (שנויה
במחלוקת כי אני אמרתי שזאת יצירה כמו שאני נפוליאון ואילו אשתי
השוותה עצמה רק לראש הממשלה הנוכחי של צרפת), כי עדיין לא
מאוחר לקבל טירוף שאחר לידה, ואם לא אתלה את הביוב הצבוע שלו
על איפה שלא יהיה היא תממש את הטירוף הזה.
  אז אני יורד עם מר נעם גולד למרתף הטחוב בעובש דאשתקד
ובעובש דעשר אשתקדים . מחפש משהו שיחזיק את הצינור הלה בראשו
(או באוזניו). מחפש אולי יש איזה חן מסוים בצינור הזה שנקרא
(בטעות) "יצירת אומנות" , וחוץ מכתב ידה של הגננת האינפנטילית
שכותבת: "טוב מאד" וליד מילים מבטיחות אלו ציור חייכני (כנראה
שיש  עוד אנשים שמזוהים עם הזרם הנורא הזה של ה"אומנות"), אני
לא מוצא שום יופי ביצירה. מה שכן אני מוצא, זה חבל. אוחז בשני
קצותיו . אוחז בפטיש, מסמר בטון, מניף הפטיש והקטנצ'יק סובב
הצינור מבין אחיזתי. המסמר לא ננעץ בפלסטיק אלא באצבעי.
  אחרי השחרור מתחנת מגן דוד אדום וסטירה אחת על הטוסיק של
הכופר, כדי שזה ילמד שלפלסטיק אין רגש אך לאצבעי יש וכל חדירה
של מסמר בטון לאטמוספרה שלה מלווה בכאבי תופת.
  הקשבתי קשב רב באשר לסיבה שהקטן הטיל וטו על נעיצת מסמר
לגופת הצינור. "לא מסמר! לא מסמר! צינור כואב!" והאצבע שלי לא
כואבת, פושטק קטן?! בן חלציי אימך אתה! אך הצינור לא היה אשם
אלא בני. לא רציתי לבצע בצינור תועבה שכן יאשימוני בבית המשפט
בהאג בביצוע פשעים חמורים כנג האנשות או כנגד הצינורות.
  "דבק! דבק!" אומר הציפלון. אני מורח דבק פלסטי לבן לאורך
הצינור בפס אורכי ורחב. מפשט אותו עם האצבע (השנייה). הילד
עדיין לא מרוצה "יותר חזק! יותר חזק!" איפה אני אשיג דבק יותר
חזק עכשיו?!
  קונטורה החנווני התעורר מנקישותיי העזות בדלת. עזות מצח
כזאת לא ראה מאז הספר הלבן אני חושב. נו מילא, הוא יחיה.
"אני..." הוא מציין בעודנו פוסעים אל עבר הצרכנייה הקטנה
"הייתי מדביק לבנ'שך את השפתיים אחת לשנייה!" שמתי את הדבק
(מגע) בשקית ניילון וחזרתי לבית המשפחה. נעם המתין בקוצר רוח.
האישה נרדמה בו באותה עת כשהתינוק על זרועה. לפתע בצרחת אימה
התעוררה. התינוק החל לינוק ונשך את שדה. נראה לי שיותר היא לא
תניק אותו בשעה כזו (או בכלל).
  דבק מגע חזק להפליא MADE IN BELGIUM. היכן שהיה מרוח הדבק
הפלסטי אני מורח שכבה נכבדת של דבק מגע (כדי שאף יבחין הדרדק
שאביו לא קמצן ורש), ועומד לקבוע את הצינור על קיר המרתף. אך
ילדי המחונן והמתחנחן מעיף הצינור מבין אצבעותיי, וידי נדבקת
חזק במצח (נחושה). אכן תוצרת חו"ל.
 הפליק השני בטוסיקו של העולל מגיע בעוזו, בעקבות ניתוח הורדת
האפידרמיס (השכבה העליונה של העור) מעל יד ימין ומעל המצח,
והשארת סימנים כאילו נשכחתי בתוך מצנם. בני שנשתק מישבנו הצורב
(בהחלט מגיע לו), צועק לי בקולי קולות "צינור! לתלות! סלון!"
מה הוא מטורף הפסיכי הקטן הזה?! על גופתי המתה אני תולה את
הדבר המזעזע הזה בסלון. הגועל המרוכז הזה צריך להישמר בארכיב
מסוגר היטב ולא לצאת לאוויר העולם. למה אני צריך שמישהו יבוא
ויתרשם שעלי צריך להיגזר עשר שנים מאסר בפועל על טעם רע (או על
חוסר טעם בכלל- ועל זה מקבלים עשרים שנה)?
  אך אז אני שומע את מרת צילה גולד, מכינה לה קפה ואומרת
שנוריד את זה ברגע שיהיה בגן. גם היא לא מוכנה לדבר כזה בלובי
ביתה.
  אני מוריד את זה עם שחר (לא יכולתי להתאפק עד לשעות הגן).
ממילא בני יישן.... לא הוא לא... הוא ער לגמרי... הוא צורח
עליי המניאק הקטן, צרחות כאב והשפלה "צינור! דבק! סלון!
עכשיו!" צילה מאיימת בדמי מזונות עם המחבט לא יוחזר אל הקיר
המזורגג לאלתר (כדבריה. ביקשתי לא להחסיר אף מילה).
 
  כשהוא הלך לגן חובה, ביומו הראשון, ניסיתי לדובבו:
  -נעם!
  -כן אבא!
  -אתה גדול גדול נעם, נכון?
  -נכון!
  -אתה יודע שילד גדול לא תולה ציור קטן בסלון....
  אך לא סיימתי והילד ראה לאן החקירה מתקדמת. הוא החל בוכה
בבכי מחריש אוזניים. בכי שעובר בהרבה את מהירות הקול. "אבא לא
אוהב ציור של נעם! אבא רע!" מה יכולתי לומר, הוא צודק. אך לא
יכולתי לומר דבר כה נורא וחסר רגש לילד רך בימים, פן בחייו
הבוגרים ייגלה מצוקות נפש עמוקות ואנוכי עוד יצוין כאבא שהתעלל
בחייו, בספר האוטוביוגרפיה שהוא עוד יפרסם.
  הוא הלך לגן, אני הורדתי את היצירה. צבעתי את הקיר בלובן
הלא מוכר לו בחלק זה של צניעותו. בחלק בו עמדה יצירת המופת עד
כדי מיאוסה עליי.
  הילד חזר ושאל ושאל ושאל ושאל ושאל ולא עניתי לו. התעלמות
הפגנתית מוחלטת. אשתי היקרה, אנה הזיזי עצמך ודברי עם המופת כי
לי נמאס.
  הצינור חזר לשלוט בקיר הקרדיאלי של לובי הבית, ולאחר מכן
התקשרתי לבית הוריה של רעייתי לנסות לשכנעה לחזור הביתה.

  מאז אנחנו חיים בנועם עם נעם והצינור הזה שלו. שאלתי אותו
אם יירצה את היצירה לביתו החדש. אולי ילדיו יאהבוהו. אך הוא
אמר שכך מסתדר בעיניו ועדיף להשאירו בסלון בתינו, איך שהוא.