- "אני בהריון", אמרתי נרגשת כולי.
הוא הפנה אליי את מבטו כ'לא מאמין' ואם ניתן היה להתרכז בעיניו
החומות כדבש היה ניתן להבחין בדמעות.
פחדתי מהרגע הזה. כבר שבוע תמים אני חושבת על הדרך בה אספר לו
את הבשורה, לא יודעת למה חיכיתי. חשבתי שישנה אפשרות ולו הכי
קטנה שהוא יתכחש לילד. דקות אחדות הוא עמד שם. לפתע הוא פצה את
פיו ואמר לי: "אני רק בן שמונה עשרה וכל החיים לפניי - אני
רוצה בילד הזה בדיוק כמוך אבל אולי אפשר לחשוב על זה מאוחר
יותר?"
הנה החשש הגדול ביותר שלי התגשם. החלום על משפחה שהיה כל כך
קרוב אלי היה רחוק מרחק קילומטרים ממני. הרגשתי נפגעת כל כך
ממעשיו. הוא לא הבין - למרות שהתינוק היה עדיין בגודל זרת, אני
הרגשתי אותו, מין תחושה חזקה כזאת.
בלילה של אותו היום החלטתי לעזוב, החלטתי להשאיר אותו אצלי.
היה קר. לא ידעתי לאן ללכת, אחרי הכל אמא ואבא נטשו אותי, אחי
הגדול בכלל לא בארץ ועכשו גם בית אין לי.
אותו לילה ישנתי על ספסל שעמד בקצה הרחוב. לפתע הרגשתי יד
האוחזת בי: "ילדה, את צריכה מקום לינה?" הוא שאל.
-"אין לי כסף", עניתי. הוא אחז בידי והוליך אותי למחסן ישן בו
שכנו בנות רבות. לא ידעתי בדיוק איפה אני נמצאת אך ידעתי שזהו
המקום היחידי שנשאר לי.
חודש תמים עבר מאז שעותי במחסן הישן.
לפתע אחז בי מסומם אחד שהיה במקום: "רוצה?" הוא שאל אותי.
- "לא", עניתי. מאוד רציתי לקחת את זה. חשבתי כי הסם יציל אותי
אך למרות זאת לא רציתי שיקרה משהו לתינוק בגללי.
שתיתי לי מיץ תפוזים - זהו המיץ היחידי שהיה בבר שבמחסן ללא
אלכוהול. שתיתי שני שלוקים והרגשתי בחילה. הבנתי, הם סיממו
אותי.
ברחתי משם מהר ככל שיכולתי. שוב מצאתי את עצמי ברחוב, לבד, בלי
אף אחד.

החלטתי ללכת למשכן לחסרי בית. היה זה מקום חשוך וקריר.
כשנכנסתי, מטפלת קרירה ומזלזלת פנתה אליי ואמרה: "גברת, באת
לקבל חדר?"
- "כן", אמרתי.
- "תיכנסי לחדר השמאלי - יש שם ילדה בהריון וכפי שאני רואה גם
את בהריון!" היא אמרה.
נכנסתי לחדר וכשנכנסתי ראיתי את הנערה, בוכה.
- "למה את בוכה?" שאלתי אותה.
- "באתי לכאן, חתמתי על מסמכים שמאשרים שאני ברשות המשכן -
עכשו לוקחים לי את הילד!" היא אמרה ועטפה את עיניה בכפות
ידייה.
- "גם אני בהריון", אמרתי, "אבל לא חתמתי על שום מסמכים."
- "תלכי מכאן", היא אמרה בציפייה, "את עדיין לא ברשות המשכן -
ברחי מכאן בשביל הילד שלך".
- "שלום גברתי. תצטרכי לחתום על המסמכים הללו", אמרה המטפלת
שעמדה בכניסה כ'לא מאמינה' שהיא עובדת במשכן הזה.
יצאתי מהמשכן מבלי לומר דבר.
ישנתי ברחוב גם הלילה. שמעתי חריקת בלמים. הייתה זאת לימוזינה
ענקית. גבר נאה בשנות העשרים לחייו אסף אותי והוביל אותי
למכונית.
הגענו לבית ענק. חששתי ממנו. כשנכנסתי לבית ראיתי שתי בנות
ששיחקו בלגו, נרגעתי - הרי לא יכול להיות שלפושע קרימינל יהיו
בנות.
האיש אמר לי: "גם אני הייתי הומלס, אני מנסה לעזור להם ככל
יכולתי אך לצערי רק אחדים זוכים לעזרה, כשראיתי שאת בהריון
החלטתי לתת לך מקום לינה עד הלידה, באיזה חודש את?"
- "רביעי", עניתי
- "אז נשארו לך עוד חמישה חודשים בביתנו - ישנו חדר בקומה
העליונה, יש שם בגדים ושמיכות, אם את רעבה הארוחה תתחיל עוד
חצי שעה", הוא אמר בהבנה ובחיבה - מה שלא שמעתי כבר חודשים.
בימים שלאחר מכן הכל היה טוב - חייתי על חשבונם ושרתתי אותם
בנקיון הבית. הבעיה החלה כשהתאהבתי בו. למרות שלא ראיתי אישה
בחייו חששתי לקיומי ולקיום בני במידה שידע זאת.
עברו חודשים ועזבתי. הגעתי למסקנה שאני לא יכולה להמשיך בשקר
הזה, למרות כל מה שאני מרגישה כלפיו. כאשר הגעתי לכניסה הוא
עצר אותי.
- "אני אוהבת אותך, אני לא יכולה להישאר כשאני מרגישה ככה
כלפייך", אמרתי.
- "גם אני אוהב אותך, כבר המון זמן - רציתי לבקש ממך מחר שתתני
לי הזדמנות לקשר איתך, אז מה את אומרת?" הוא אמר כשדמעות נצנצו
בעיניו.
הרגשתי שלבי עומד להתפקע מחזי מרוב האושר. חיבקתי אותו ואמרתי
"כן".