יום שטוף שמש, ואני מחכה לטלפון. דממה, שקט, בא לי למות!!!
תתקשר, תתקשר, אני שרה שירי עידוד ל"חדש". בטח היה חושב שאני
פסיכית.
לא סתם פסיכית, פסיכית ליגה...
עברה שעה, ולא קיבלתי ברכה על קימתי הבוקר... הלו... מה נראה
לך??? שכל יום תשלח לי אות יחס והיום כלום? מי לימד אותו לשבור
שיגרה ככה...
בסדר, אני רגועה. נתעלם.
כבר מחקתי את המספר, נו מה לעשות, עברו כבר 75 דקות מהרגע שהיה
אמור להיות חיוך על פניי... ואין.
הבעיה היא, שאני לא מצליחה לקום להמשיך את סידורי הבית. לשטוף
רצפה שיד אדם לא נגעה בה חודשים, לשטוף כלים שראו רק ירק
לאחרונה... אולי אני אקבל את הודעתי המיוחלת.
די, נשבר לי "אבר המין הגברי", זה בגלל שלא הייתי ביץ'.
מכירים את זה? את עם ה"נחמדות". אנחנו, הנחמדות... מקבלות
כאפות יומיומיות על החינוך שקיבלנו.
משחר ילדותנו, חינכו אותנו להיות מנומסות, נחמדות, לוותר על
אופיינו האנושי למען נוחיות האחר... בפרט למען מתת האל
לנשים... המין הגברי. אח, אתם.
וזה, זה מה שמביא אותי להתפחלץ מול הטלפון שלא מצלצל.
שיצלצל עליי שיצלצל... את העולם (שלי) כולו יפתח...

קשה לשחק אותה קשה, כשאת מייחלת ליחס חם ואוהב... לאות של זכר
שתראה לך אהבה... וגם אהבה... תעתועי מציאות.
ברוך אתה ה' שלא עשני גבר.