ספסל הוא המקום המושלם לכתוב סיפור. בייחוד ספסל מוצל. הם
יכולים להיות באמצע אתר בנייה, או בכביש עמוס, אבל איכשהו,
לספסלים תמיד יש מעין שלווה בלתי מובנת ומקסימה. נקודות של גן
עדן באמצע ערים עמוסות.
אתם מכירים את האנשים האלה שפשוט באים ומדברים אתך? אני אוהב
אנשים כאלה. לא אכפת להם מי אתה ולמה אתה גם יושב על ספסל
בחוסר מעש, הם לא שופטים. יום אחד ישבתי על ספסל, כי הרגליים
שלי התחילו להתעייף אחרי שטיילתי בעיר כל היום, ואיש צעיר (בן
20 לכל היותר) בא והתיישב לידי. לראשו היה כובע מגבעת, ולרגליו
לא היה שום דבר. כן! הוא היה יחף. לא הצלחתי להפסיק להסתכל על
רגליו והוא אמר "לא יזיק לך ללכת יחף מדי פעם". כשהרמתי את
מבטי ראיתי זוג עיניים חומות דבש, עם רק קצת רמיזה לצהוב-ירקרק
קבור אי שם בפנים. עיניו היפהפיות החביאו את כל הצלקות על
פניו, מעניין איך שדברים כל כך קטנים יכולים לתקן את כל מה
ששבור. הוא הסתכל לתוך עיניי ואמר "גם אני יושב על ספסלים
הרבה". במשך מספר דקות לא אמרנו דבר עד שהוא אמר "אתה יודע,
אני ממש אוהב ללכת יחף, כדאי לך לנסות". אחרי זה הוא קם והלך
ולא ראיתי אותו יותר. נראה לי שהוא הלך לחפש את הנעליים שלו.

אתם מכירים את הזקנים האלה שהולכים עם המזוודות/עגלות שלהם כל
היום? אלה שתמיד יושבים על הספסלים מחוץ למכולות? הם הורסי
הספסלים מספר אחד במדינה הזאת. אי אפשר לשבת לידם בגלל שהם
יתחילו לדבר אתך על האולקוס שלהם ויספרו על הצרות של הנכדים
שלהם. חוץ מזה, הם גם תמיד תופסים את כל הספסל עם השקיות שלהם.
למה להם המזוודות/עגלות אם שום דבר לא נכנס בהם? הם פשוט
נגררים עם מליון שקיות בידיים ואז עוצרים עוברים תמימים
ומבקשים עזרה. פעם ישבתי על הספסל מחוץ למשרד של אבא כשאישה
מבוגרת (למה קוראים להם מבוגרים? זקנים נו) התיישבה לידי. שמתי
לב שיש לידה מזוודה ושקיות מהסופר וחששתי שהיא תבקש את עזרתי
אבל אז היא פנתה אליי עם שאלה מסוג קצת אחר. היא שאלה "סלח לי
אך אינני יודעת מה השעה ורציתי לבקש את עזרתך בעניין זה".
אמרתי לה שעכשיו 16:32 והיא הודתה לי ונתנה לי סוכריה. לנשים
זקנות לא אכפת שאתה בן 16, הן עדיין מתעקשות שתאכל סוכריות.
אחרי זה היא התחילה לספר לי על זה ששוב יש לה סיבוכים עם
הפיצויים מהגרמנים בגלל שהיא בקשה בשלב מאוחר אבל הם צריכים
להבין את עניין הכבוד ושרק עכשיו היא באמת צריכה את הכסף.
מדהים כמה אני לא שם לב לדברים כי עד שהיא לא אמרה את זה לא
העליתי בדעתי שהיא ניצולת שואה, למרות המבטא הפולני, הגיל
וגרוע מכל, המספר על היד.

אני לא אוהב ספסלים בגנים ציבוריים. הם תמיד שבורים ומכוסים
בלכלוך כי אנשים תמיד מרגישים את הצורך לשבת עליהם עם הילדים
שלהם ולאכול גלידה, או שבני נוער שצריכים להיות בבית הספר באים
לעשן עליהם. תמיד ראיתי את זה כמעין חילול קודש. ספסלים לא
נבנו כדי לתמוך בהרגלים מגונים של אנשים עם בעיות, הם נבנו כדי
להביא קצת שלווה וצדק לעולם כל כך שבור. כולם יכולים לשבת על
ספסלים, גם הומלסים.
פעם ישבתי על הספסל מתחת לבית הספר וחיכיתי לסוף השיעור החופשי
שלי, כשבחורה בת גילי בערך התיישבה לידי. היא הייתה מכוסה
תכשיטים והיה לה שער עד המותניים ועיניים כמו של חתול, ירוקות
כמו העץ מאחוריה. היא הוציאה סיגריה והתחילה לעשן. כנראה
התסכלתי עליה בצורה מוזרה כיוון שהיא שאלה אותי אם הכל בסדר.
כשעניתי שכן היא הוציאה פתק מהכיס, נתנה לי אותו ואמרה "אתה
נראה כאילו שאתה צריך את זה". אמרתי תודה ולא קראתי את הפתק עד
אחרי שהיא הלכה. הפתק היה כרטיס ביקור ובו היה כתוב "ריפוי
בהפרחת בועות רוק - לפרטים גברת נוריס". מספר הטלפון היה
באיזור חיוג ת"א. הגיוני, כל התל אביבים מוזרים.

כשוחשבים על זה, בעצם, למה העירייה בונה ספסלים? הרי אף אחד לא
באמת מעריך אותם, לא כמו שמגיע להם. לפעמים אני לא מבין איך
אנשים יכולים לחשוב על דברים כל כך שטחיים כמו השער שלהם, בית
ספר וכסף כשיש דברים כל כך הרבה יותר חשובים בחיים.
כל הזמן שואלים אותי למה אני אף פעם לא אומר כלום כשברור ממה
שאני כותב שיש לי הרבה מה להגיד. אבא שלי תמיד אומר לי שיש לי
דעה על הכל בעולם הזה, אפילו על ספסלים.