הוא היה קשה, קשה מאוד, אבל אהבתי אותו.
נכון שהוא לא היה כמו כל שאר האבות אך הוא היה היחיד שהיה לי.
בכל יום הייתי סובל ממנו ומהתפרצויות הזעם שלו. הוא היה חולה
אך סירב לקבל טיפול - כעסתי עליו על כך.
לא כעסתי על זה שלא טיפל בעצמו - הרי מבוגר הוא ועליו לעשות
כראות עיניו, כעסתי על העובדה שכאשר הוא אינו לוקח טיפול הוא
מטיל אימה וסכנה על כל בני הבית, כולל על אשתו ובנו הקטן שבסוף
החודש ימלאו לו ארבע שנים.
כולנו השתדלנו לא להפריע לו ולתת לו נחת - אך דבר זה, במצבו,
היה בלתי אפשרי. כבר חודש תמים אמי שוכנת בבית חולים בגלל
התפרצות זעם אחת כאשר נודע לו שנענשתי על ידי מורתי.
כעת אבי מטפל בנו עד שובה של אמי. תמיד פחדתי להישאר לבד בבית
ללא אמא, אחרת מי יגן עלינו או יותר נכון מי יגן עלינו בגופו
ויסבול בעצמו - אהבנו את אמא וכעסנו כעס רב על מצבה. ידענו
שלפחות כעת, בבית החולים, היא תנוח - אפילו לרגע מועט ביותר,
מאבא.
היא גם אהבה אותו, אחרת למה נשארה איתו, מזמן יכלה לשלוח אותו
לבית המעצר.
יום אחד חזרתי מבית הספר ושמעתי את אבי מכה את אחי. איתי הייתה
חברתי הטובה שרית. אהבתי את שרית, אומנם בסתר, אבל אהבתי אותה
- היא הייתה החלום שלי, והחלום הזה לא ייתגשם כנראה.
ידעתי שלא אוכל להשיג את אהבתה אלא את חיבתה בלבד הרי היא
הייתה ממעמד גבוה בהרבה משלי - אביה היה ראש העיר וברשותו היו
שבעת המגרשים הגדולים במחוז.
היא הייתה מושלמת בעיני - היא הייתה צנועה, נדיבה וחברותית
כלפי כל בני המעמדות השונים. לא סיפרתי לה על רגשותיי - פחדתי
שהידיעה על רגשותיי כלפיה תגרום לידידות בינינו להסתיים.
לא ידעתי מה לעשות. ידעתי שני דברים - האחד, ידעתי שאם אכנס לא
אצליח לגן על אחי, השני - לא ידעתי אם יהיה לי המצפון והאומץ
לנטוש אותו בידיעה שאבי עלול לגרום לו לנזק בלתי הפיך - כמו
מוות...
בבית היה כלי נשק ואבי, במצבו, היה משתמש בו בקלות ראש.
כעת כשאמי איננה בבית הרגשתי אחריות מסוימת לאחי. לא רציתי
שיאונה לו כל רע. לא רציתי ללכת למשטרה מפני שאהבתי אותו,
חששתי גם מתגובת אמי אך פחדתי, יותר מכל, מהנזק שייגרם לאחר
שיחרורו; נקמתו בי ובאמי.
שרית שמעה את הצעקות ואמרה: "בני, הצעקות האלו באות מהבית שלך
- מישהו מרביץ לאחיך!" "זה אבי", אמרתי כשבפעם הראשונה הרגשתי
טיפות חמות נוזלות מעיני - אף פעם לא בכיתי במצב הזה אך עכשיו
כששרית גילתה את הסוד שלי היא לא תרצה להתקרב אליי - היא תחשוב
שאני כמוהו.
- "בוא נלך למשטרה - אי אפשר להשאיר אותו שם...!" היא אמרה
בדאגה, כל כך מיוחדת היא עמדה שם בוכה איתי.
- "לא", צעקתי, "אם הוא יגלה שהלשנתי עליו הוא יהרוג אותי
ואותך - אמי תכעס ואני... אני אבגוד בו - הוא אבא שלי".
- "אי אפשר להשאיר אותו שם", היא אמרה, " אם יקרה לו משהו אני
לא אסלח לעצמי - אני נכנסת".
- "לא", צעקתי, "לא, הוא יהרוג אותך!" תפסתי בידה כדי למנוע
ממנה להיכנס לבית שלי. היא איימה שהיא תאשים אותי בתקיפה.
עזבתי אותה. לאחר כמה שניות התחרטתי. מה עדיף מותה על מותי?
איך אני יכול להגיד שאני אוהב אותה אם אניח לאבא שלי להרוג את
אהובת לבי?
לקחתי את הרובה שעמד בפינת החדר. יצאתי מהחדר ונכנסתי לסלון
בצעדים זהירים. כשנכנסתי עמדו לפני ארבע דמויות: אבא שוכב
ופניו מלאות דם, אחי, ושרית שהייתה מאוימת על ידי דמות בחליפה
שחורה.
- "עכשיו תסבלי עשירה קטנה", אמרה הדמות וטענה את הרובה שבידה.

לפתע נשמעה ירייה.
הדמות שכבה על הרצפה - "מה עשית, בני? זאת אמא", אמר אבי.
- "תתקרב בני", אמרה הדמות - אמא.
- "אני לא מבין... פשוט לא יכולתי לתת לך להרוג אותם", אמרתי
בוכה.
- "זה בסדר, אני צריכה להצטער. התנהגתי כך מכעס שהצטבר והצטבר.
כעסתי על זה שאני צריכה לסבול במקומכם - פשוט רציתי במותכם.
שנאתי את ההרגשה שביתי הרס ואין בידי לעשות דבר ובמקום לחוק
פניתי לפשע. האשמתי אתכם בהכל - אתכם ואת כל המשפחות המאושרות
בעולם - שנאתי כל משפחה בריאה ושמחה", אמרה אמא.