יום אחד אני יושב לבד בכיתה, סוף סוף קיבלתי שולחן משלי, ונחמד
לי לבד. אני יכול לכתוב. מקודם, שמתי לב שגילי הסתכלה עליי,
ספק בעניין ספק בגועל ודחייה. היא כנראה היחידה שהבינה שאני לא
שייך, שאני לא אחד מהם ובחיים לא אהיה. אבל מצד שני היא משייכת
אותי לאחרים שמרחיבים פסיכולוגיה-קרימינולוגיה. אני לא כמוהם.
הם חושבים שזה קל ונחמד לנסות להבין אנשים, להקדיש להם את
עצמך, וכל שנייה בחיים שלך, לאלה שקנו את דאגתך בכסף. הם לא
יודעים איך זה לחיות בזכות אחרים, בשבילם ורק בשבילם, לנשום
בשבילם, לחייך בשבילם, לדבר בשבילם, להרגיש בשבילם. הם לא
יודעים מה קורה בפנים כשאדם אהוב עוזב, נעלם, ולא חוזר, בקור
תמידי. הם לא יודעים איך זה לאבד חלום חיים ברגע, או איך
להתמודד עם דברים שהם מעבר ליכולת האנושית לסלוח. הם לא מבינים
שיש החלטות שאסור לקחת בעצמך כי הן משפיעות על אחרים גם במידה
ואינם רוצים. הם לא יודעים איך זה לבכות על בן אדם שמת גם
כשהוא פרי דמיונו של מפיק או כשאתה לא מכיר אותו, ולישון שעה
בלילה כי הפרצוף או השם שלו לא יוצאים לך מהראש.

הייתה אחת שהבינה. הייתה אחת שידעה, שהרגישה. אבל גם היא הייתה
שונה, ושני אנשים ששונים מכולם, הם דומים ולכן הקשר נועד
להיכשל. אני שונא פרדוקסים ואני שונא את הדרך שבה החיים זזים
ומתקנים את עצמם. לפחות חייתי.

אז לאן אני ממשיך מכאן? קשה לעזור לאחרים, להגיד להם לחיות
ולחייך, כשאתה לא מאמין שצריך לחיות ולחייך. אם אני מאיץ
במישהו לחייך על מה שיש לו, בזמן שאני אפילו את העצב לא מצליח
להסיר מהעיניים, אין פלא שאין מאמין לי, אלא רק משתקע עמוק
בצרותיו שלו. אבל יש הבדל בינינו. לו יש סיבה לחייך, יש לו
סיבה לחיות, לכולכם יש. ואני את המטרה שלי איבדתי ואימצתי מטרה
חדשה. להגשים לסובבים אותי את החלומות שלהם, לראות אותם
מחייכים, מאושרים ומרוצים מהחיים שלהם, כמו שצריך.

אולי יום אחד יהיה לי זמן גם לחלום משלי... יום אחד.