היא הייתה מושלמת.
היא הייתה יפה, חכמה, עדינה - היא הייתה כל מה שאי פעם חלמתי
להיות.
היא הייתה מושלמת - אני חושבת שרק בגלל זה אין לה חברות.
המסתוריות שבה ריתקה אותי - היא לא אמרה הרבה וכשהיא אמרה
משהו, החברות היחידות שהיו לה שתקו בציפייה לשמוע עוד.
למרות שהיא לא הייתה מקובלת קינאתי בחברותיה - כל כך רציתי
להיות חלק מהחבורה המצומצת והמיוחדת הזאת.

היא נראתה תמימה - לא היה בה שמץ של רוע או כעס, היא לא חשבה
שהיא מיוחדת, היא ראתה עצמה ככל אחת.
חקרתי עליה - הרי אין דבר מושלם חוץ מהמוות והיא הרי חיה
וקיימת - זאת עובדה.
חיפשתי אחריה - עקבתי אחרי כל צעד וצעד שלה. המשפחה שלה הייתה
נורמלית - ונורמלית בימינו זה יוצא מהכלל, בלימודים היא הייתה
מצטיינת, היא הייתה מהממת שמסתכלת על כולם כמו על בני אדם - מה
שיוצא דופן בימינו.
עברו חודשים תמימים והמשכתי לחקור למרות שחשבתי שחבל לחקור אחר
משהו שאולי לא קיים, אך בכל מקרה לא התייאשתי, הרי אני יודעת
שאין מושלם, הרי מושלם זה רק המוות.

לבסוף החלטתי לבקר בביתה, מצאתי כי היא כבר הכירה אותי וידעה
הכל אודותיי, נכנסתי לחדרה והיא בכלל לא הרגישה שהייתי שם.
הרי הייתי חייבת להרוג אותה, הרי אין דבר כזה מושלם ומושלם זה
רק המוות ומוות יש רק אחד - אני.