יושבת על מדרגות הבית.
קומה שנייה ואין לי את האומץ להיכנס חזרה. לתוך אותם ימים של
פעם. לתוך החמימות.
יושבת על מדרגות הבית ולופתת את פניי בידיי, בוכה לתוכן
והדמעות לא זולגות, רק האיפור הכבד נמס מעיניי ומטפטף טיפות
שחורות בין אצבעותיי, משאיר כתם מכוער על דש חולצתי.
יבבה חרישית נשמעת בין הקומות. מפרה את דממת הבוקר. השעה רק
6:35 וכולם עדיין במיטה.
די, נגמר חג הפורים, התחפושות ירדו וכולם מתחילים לחזור לשיגרת
היומיום שלהם. לחברים, לעבודה, לחיים.
רק אני יושבת על מדרגות ביתי ולא מצליחה להירדם. או להתעורר.
או לחיות.
התחפושת לא יורדת, אולי מעולם לא התחפשתי. סופ"ש שאני לא אשכח
חשבתי לי.
אני אשכח אותו אולי אבל כל שאר העולם לא.
מסיבות ללא עבר, ללא הווה, ללא תחושת זמן. האנשים הם בעצם רק
צלליות שמתקרבות ומתרחקות. קולות מהדהדים בראשי, קוראים בשמי
ונוגעים... איבדתי את תחושת הזמן, איבדתי את עצמי.
יושבת על מדרגות ביתי וחושבת על הדמות שנשקפה לי מעבר למראה,
עיניה אדומות, מסביב שקיות כהות של חוסר שינה מעורבב עם
אלכוהול וכימיקלים. נראית כמו נרקומנית.
אלוהים! כימיקלים!... אני אפילו לא יודעת מה לקחתי.
הבחור הגבוה ההוא שפגשתי במסיבה הראשונה של ערב חמישי עירבב לי
משהו במשקה. אני זוכרת שראיתי אותו עושה את זה אבל פשוט לא היה
אכפת לי. גם כשהוא העביר לי את אותה "סיגריה מיוחדת" לא
התנגדתי. שאפתי ונשמתי את תמצית החיים. והיא שאבה אותה ממני.
לא הלכתי לישון. המשכתי ממסיבה למסיבה, מחליפה בגדים או
זהויות, לא ממש בטוחה. אפופה.
הבחורה ההיא שהציעה לי "גלגל" בסלנג המצחיק ההוא שלה חייכה אלי
כל הערב, ליטופים נעימים ועדינים על גופי, לחישות מתנשפות לתוך
תנוך אוזניי. גלגל קוראים לזה היום.
ללא שינה. ללא מזון. ללא נשמה. רק אני והמוזיקה.
כבר לא יכולתי אתמול. לא ראיתי את הבית. ידעתי שהם מחפשים אותי
כבר יומיים. ואני... בין מסיבה למסיבה, חייבת להספיק את כולן,
חייבת לנצל את ההזדמנות להשתחרר מעצמי. מהעולם, מהכל. אז
המשכתי לעוד מסיבה.
האף שלי, המעוטר בנזם קטנטן, מעולם לא היה מקור גאוותי, אבל
איך שהוא עבד קשה כל הלילה. הסנפה אחת אחרי השנייה. לא עוצר
באדום, לא מוותר עד שמנקה את שאריות הלבן מן השולחן.
ההווה התערבב עם העבר שהושפע מהעתיד. השגתי את המטרה. התחתית
של התחתית.
ועכשיו אני יושבת לבדי, רועדת מהחיים על מדרגות ביתי ומביטה
בידי.
האיפור שנזל מעיניי לידי בטיפות שחורות גדולות התגלה כעת, עם
עלייתה של השמש לשמיים וירידתה של הסטלה הכבדה כזרמים חלשים של
דם שזרם מפרקי ידיי.
לא הייתי צריכה לחתוך. ידעתי מה יקרה. אבל הייתי חייבת לנסות,
לא?
יושבת על מדרגות הבית ולופתת את פניי בידיי, בוכה לתוכן
והדמעות לא זולגות, רק הדם המתוק מטפטף טיפות אדומות מבין
אצבעותיי, משאיר כתם מכוער על דש חולצתי.
ועוד מעט כולם יקומו לעוד יום של אחרי החג.
ואני... לא אתחפש יותר. ואולי מעולם לא התחפשתי.