קבענו להיפגש בבית הקפה הפינתי באבן גבירול ב-21:00.
כבר לקראת השעה 19:00 אני התחלתי להרגיש את הפרפרים בבטן, את
המתח ואת האדרנלין.
נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע לכיוון בשעה 20:30. הנחתי ש-30 דקות
זה מספיק זמן להגיע לת"א ולמצוא חנייה. הפקקים כמובן לא איחרו
להגיע והמחסור בחנייה לא פסח עליי גם הפעם.
כשנכנסתי לבית הקפה היא כבר ישבה שם לבדה, בוהה בתיק שלה,
נודדת במחשבותיה למקום אחר. בידה האחת אוחזת עוד סיגריה, בידה
השנייה משחקת עם כוס הבירה הכמעט ריקה.
היא לא השתנתה כלל, נראתה בדיוק כפי שזכרתי אותה בדמיוני.
גבוהה וגמלונית. נדמה כאילו לא עברו להן חמש שנים מאז הפעם
האחרונה בה נפגשנו.
"חשבתי שהפסקת לעשן", קראתי לעברה.
"פני!!!" היא זינקה מכיסאה, מביטה בי באותו מבט מלא הערצה כמו
בימים ההם, בהם היינו החברות הכי טובות, היא ניגשה אליי וחיבקה
אותי בחוזקה. "את נראית נהדר", הוסיפה תוך כדי חיבוק.
אני הזמנתי בירה, היא הזמינה הפוך.
את השעה וחצי הקרובות העברנו בהעלאת זיכרונות, עדכונים שוטפים
בנושא לימודים, טיולים, חוויות, מגורים וכדומה.
היא מתחתנת עוד חודש.
"אז מה, מצאת את האחד?" שאלתי בחצי חיוך, לוגמת מכוס הבירה
השלישית שלי כבר.
"כן", אמרה והשפילה את מבטה במבוכה, "ומה איתך? מצאת כבר
אהבה?"
"אני... את יודעת. מחפשת אחר הדבר האמיתי..." הספדתי את יחסיי
האחרונים בפסימיות.
חזרנו להעלאת הזיכרונות. נזכרנו בצבא, שם אני ויעל הכרנו.
יעל הייתה קצינת הת"ש בבסיס כשהגענו. התחברנו מיד והפכנו
לחברות צמודות.
עד שגידי נכנס לתמונה. את כל השירות הצבאי שלי העברתי יחד
איתו. הוא היה החייל החדש שהגיע לבסיס אחרי שנפל מטיס. אהבה
ממבט ראשון חשבתי. אני זוכרת את אותם ימים יפים, היינו כה
תמימים, כה מאוהבים. פינטזנו על נסיעה לחו"ל אחרי השחרור, על
מגורים יחד. אפילו... על חתונה. וכך עברה וחלפה לה שנה. שירותי
הצבאי הגיעה לקיצו ולגידי נשארו עוד שלושה חודשים.
אני תמיד אזכור את מסיבת השחרור שגידי ויעל ארגנו לי.
הם עבדו על זה חודש שלם, הזמינו כ-30 איש, קישטו את החצר של
גידי כמו יער מלא באלמנטים הקשורים בפיות, הזמינו גביעי יין
מעוטרים וגדולים. העיקר שיהיה לי קסום.
אני זוכרת שבאותו הערב הפקידה החדשה מהבסיס הגיעה גם וזכור לי
שהיא פלירטטה עם גידי כל הערב. לא אמרתי מאומה לגידי. אבל
אח"כ... לא יכולתי להחזיק זאת יותר והתעמתנו. אני זוכרת את
הוויכוח. אבל עברנו את זה.
החודש שאחרי השחרור שלי היה הקשה ביותר בחיי. אני חיפשתי
עבודה, חיפשתי את עצמי, חיפשתי משמעות לחיים, מסגרת כלשהי
והייתי מחכה כל יום לערב בו גידי ייצא מהבסיס ונוכל להיפגש.
בחודש הזה מצאתי את עצמי מדמיינת שהוא שם בבסיס, עם בחורות
אחרות, שוכח ממני, מתרחק ממני. לשווא. הכל היה פרי דמיוני. אך
בזמנו לא הבנתי זאת. מצאתי סיבות לריב איתו. כל יום. כל הזמן.
על כל דבר.
יום אחד מצאתי מכתב בפאוץ' שלו מהבחורה ההיא, הפקידה החדשה שבו
היא התוודתה על רגשותיה כלפיו. באותו ערב זה נגמר. אני קראתי
לו שקרן והטחתי בפניו האשמות. הוא התגונן וניסה להסביר.
אני לא הקשבתי. לא רציתי לשמוע.
וזה נגמר.
אחרי חודשיים יעל עברה ללמוד ולגור זמנית בצפון. גידי, שמעתי
ממכרים, טס להודו כדי להתנקות, למצוא את עצמו. ואני... אני
עזבתי לאוסטרליה. לזמן לא ידוע.

"העיניים שלך עצובות", אמרה יעל לפתע, מנערת אותי ממחשבותיי.
"כן, כבר שנים..." עניתי בציניות הרגילה שלי.
"קרה משהו?"
"חמש שנים קרו"ף חייכתי, מנסה להתחמק, "אבל מספיק לדבר עליי,
מה איתך את?"
"אז זהו," אמרה יעל ופניה הפכו לרציניות בשנייה אחת, "באתי כדי
להביא לך את זה באופן אישי", אמרה והוציאה מעטפה סגורה של אולם
אירועים והושיטה לי אותה.
כמה מחמיא... חשבתי לעצמי. יעל לא שכחה אותי אחרי כל אותן שנים
והיא מצאה אותי כדי להזמין אותי. פנים מול פנים...
"את מבינה, פני..." אמרה תוך שאני פותחת את המעטפה ומוציאה את
ההזמנה, "זה פשוט קרה..."
דממה.
יעל ישבה, מחפשת ללכוד את עיניי במבטה. מנסה להבין מה עובר
בראשי באותו זמן בו אני מביטה בהזמנה ובאותיות הזהובות שאומרות
"גידי ויעל מתחתנים".
זו בדיחה, חשבתי לעצמי. בדיחה חולנית או צירוף מקרים.
"את חייבת להבין, פני, את נעלמת לך באוסטרליה והוא חזר אחרי
שבועיים מהודו לחפש אותך ו..."
"ששששש!" אמרתי לה.
לא יכולתי להקשיב לה ולתירוצים העלובים שלה. לא האמנתי שזה
קורה לי.
זונה, חשבתי לעצמי. אחרי כל מה שעברנו יחד. היא הייתה שם
בפרידה מגידי, היא ידעה מה הרגשתי, מה חשבתי, היא הייתה שם
כשבכיתי ללא הפסקה. היא הייתה שם כשישבתי והתחרטתי על מה
שאמרתי. על מה שעשיתי. היא קראה את המכתב שרשמתי לו בניסיון
לבקש סליחה. היא בכתה איתי כשהוא אמר שהוא לא יכול לסלוח, שהוא
לא יכול לשכוח.
היא הייתה שם. תמיד.

"למה? למה את מזמינה אותי בכלל? מה זה המשחק החולני הזה שאת
משחקת???"
"פני, זה לא קשור אלייך. את חייבת להבין..."
"אל תגידי לי מה אני חייבת!!!" הרמתי את קולי.
המלצרית ניגשה אלינו בשלב זה על מנת לבקש להנמיך את הקול
ולהודיע לנו שהם סוגרים. אני ניצלתי את ההזדמנות ומחיתי דמעה.
"פני, אני יודעת מה את מרגישה אבל באתי לא במטרה להכאיב לך אלא
כדי לסגור מעגל. הייתי חייבת להודיע לך. והוא... הוא לא יודע
שאני פה."
"הוא חיפש אותך במשך שנה, פני. הוא דיבר עלייך ובכה כל הזמן רק
מהמחשבה עלייך בקצה השני של העולם..."
קמתי ללכת. לא יכולתי יותר.
"פני!" היא תפסה בידיי.
"רק עוד דבר אחד", אמרה והוציאה מעטפה סגורה עם שמי עליה
מתיקה.
"מצאתי את זה לפני חודש במגירה שלו. הוא לא יודע שלקחתי את זה
אבל חשבתי שתרצי את זה".
לקחתי את המעטפה, חייכתי חיוך מזוייף וסיננתי בכאב: " שיהיו
לכם חיים קסומים".
השעה הייתה כבר כמעט 4:00 בבוקר, איילון ריק ואני על 160 קמ"ש.
שמתי את המכשפות בפול ווליום, הבטתי במעטפה הסגורה שהיא נתנה
לי ודמעות הציפו את עיניי.

יעל הגיעה כמו בכל בוקר למשרד. היא חזרה מאוחר אתמול בלילה
וגידי כבר ישן כשנכנסה למיטה. השעה הייתה כמעט 8:00 ובגלגל"צ
שמו רצועת פרסומות לפני החדשות. בזמן שהיא תהתה אם לספר לגידי
עם מי היא נפגשה, הקריין הודיע שגל ענק שטף חצי מתאילנד ושהקטל
בכבישים ממשיך ויש שמונה נהגים שנפצעו אמש, מתוכם גם הרוגה בת
24.
הטלפון צלצל.
מעברו השני של הקו היה גידי.
יעל החליטה לספר לו איפה הייתה בערב הקודם. היא סיפרה לו על
פני, על השיחה, על ההזמנה, על הכאב, הכעס, הגעגוע ועל המכתב
שמצאה ונתנה לפני.
גידי שתק. הוא הרגיש נבגד. בגלל המכתב, בגלל שיעל ידעה איפה
פני ולא סיפרה לו.
הוא נזכר בחיוך של פני, בצחוק הכובש שלה, בשירים המתוקים שכתבה
לו ובכל אותם סיפורים עצובים שכתבה. הוא ראה בדימיונו אותה,
עומדת ומחייכת אליו, קוראת לו לחבק אותה.
גידי לא ישן בבית באותו הלילה. הוא ישן אצל חבר... אמר ליעל
שהוא צריך לחשוב עם עצמו והשאיר אותה עם מחשבותיה שלה.
שוב הגיע בוקר.
השעון של יעל צלצל ב-6:40 והיא נכנסה למקלחת. כשיצאה ממנה,
גידי כבר חזר, ישב לו במטבח, ראשו מורכן מטה וידיו מחזיקות את
ראשו שלא ייפול.
כבר חמש שנים שיעל לא ראתה את גידי בוכה כך. בהיסטריה גמורה.
"זאת פני", הוא אמר.
יעל כבר הריצה תרחישים בראשה. פני התקשרה לגידי בעקבות המכתב,
הם נפגשו, הבינו שמעולם לא הפסיקו לאהוב אחד את השני והם
חוזרים להיות יחד.
"מה פני?" שאלה בחשש.
גידי לא ענה לה. הוא רק הושיט לעברה את העיתון שקנה במכולת
שמתחת לבית.
הכותרת האדומה צעקה "מתה מאהבה" ומתחת הייתה תמונה של אוטו
מרוסק ולידו תמונה של פני, מחייכת לעולם.
רגליה של יעל רעדו והיא התיישבה ליד גידי, המומה.
היא קראה את הכתבה הארוכה שעשו על פני. כל מילה ומילה. הם
סיימו את הכתבה בציטוט מהמכתב שהם אמרו שמצאו סגור ליד כסא
הנהג:
"את האהבה האמיתית היחידה שידעתי כל חיי. את הפרפר שמריח את
תמצית חיי ומתעופף ברחבי לבי. אני ואת לנצח. מחכה לך, מחכה
לגאולה".
יעל לא ידעה מה לומר. רק הביטה בגידי ובכתה.
זה הסוף, חשבה לעצמה כשליטפה לו את הראש, אין דרך חזרה.

ללוויה הגיעו עשרות אנשים.
לחתונה אף אחד לא הגיע. היא בוטלה.
יעל עברה חזרה לצפון ואחרי השבעה אף אחד כבר לא ראה את גידי
יותר.
וכל מה שנשאר מהאהבה הגדולה הזו זו רק מצבה אחת עם פסל של פיה
ומכתב.