הגעתי למצב שבו כבר אין לי מה להפסיד
כלום כבר לא חשוב...
אני כבר לא מרגישה, לא אהבה, לא שמחה, לא עצב , לא כאב, לא
פיזית ולא נפשית.
כבר לא אכפת לי מה יחשבו, הפסקתי לאהוב, להיות נאהבת, להתחשב
להיחשב, לא אכפת לי מכלום, מאף אחד.
האנשים הבודדים שהיו חשובים לי הפכו למטרד שולי לאורך הדרך.
המכתב הזה נכתב מתוך ייאוש והוא לא בא להאשים שום אדם ספציפי
אלה את העולם הקודר בו אנו חיים, עולם שבנוי על אינטרסים,
שקרים וצביעות.
אני נוקטת באמצעים האלה מתוך ידיעה שהמצב לא ישתפר והסבל רק
יחמיר, שיום אחד גופי יתרסק ממנחת זרועו ונפשי תירמס תחת
לשונו.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות לספר שגם היו לי רגעים יפים, אגזים
ואומר אף מהנים בחיים.
אך הם לא נמשכו הרבה זמן... כמוני נקטעו תרם זמנם.
פעם עוד היתה לי תקווה להפריח ניצנים... אך גם הם נגדעו טרם
צצו על פני השטח.
ודווקא בתקופה שחשבתי שמתחילים להשתנות דברים ועליתי על גל של
הצלחות... גל שיוביל אותי למעט שלווה ואושר,הוא התמוסס, נשבר
על המזח והשאיר לי רסיסים של שיברון...
נפצים שבאו להבהיר לי שמקומי לא כאן, שייעודי הוא לא לשמוח,
אלא לסבול, להרקיב בתוך עצמי ולתסוס בחוסר האונים שלי.
ואכן עם הזמן תססתי, וחוסר האונים השתנה לתקווה שהפכה לאכזבה
שנהייתה עצב שבעקבותיו בא דיכאון שהגדיר לי את היאוש שבגללו
אני נפרדת ממכם כל הסובבים וה"אוהבים" אותי.
אשתדל לזכור רק את שברירי האושר שחוויתי איתכם.
ותיזכרו שהבטחתם... "כמו פרח שנקטף"
זה לא מצטייר בצורה הגיונית... פרח שקוטף את עצמו...
אבל אני עוזבת אתכם, אז אתם תצטרכו להתמודד עם זה לבד.