"לא חשבתי שזה מה שיקרה", אמר בוב.
בוב השמן עם הכתפיים הקטנות והכרס המשתפלת. או, כמה ששנאתי
אותו ועם זאת את מרבית השבועות של החופש ביליתי במחיצתו. יותר
מששנאתי אותו שנאתי את עצמי. דמיינתי אותי כדלת פלדה עם המון
נקבים לאורכה ולרוחבה. נקבים שקראו לרוח הקיץ לשרוק דרכם את
מנגינת תבוסתי. למה אני לא יכול פשוט להעיף אותו מהחיים שלי?
אולי כי הלבד הזה כבר עשה לי חור בגודל של פשטידת בטטות בתוך
הלב.
"לא חשבתי שזה מה שיקרה", אמר בוב ושלוליות מלוחות החלו לעטוף
את לחייו הגדולות.עכשיו הוא נראה כמו דונאט עם זיגוג כפול. הוא
ניגב את המלח הזה עם הגופיה המסריחה שלו ולאחר מכן החל לרוץ
כמו משוגע דרומה לעבר שדרות בליימינגטון. אני עצמתי את עיניי
מנסה לחשוב איך מחברים את הפאזל הזה שקראו לו מייקל. כשעיניי
עצומות יכולתי לראות יותר טוב מכשהן היו פתוחות. יכולתי להריח
יותר טוב, לגעת ואפילו לזיין יותר טוב.
הגנבתי מבט חטוף לעבר מייקל, מבט אחד שהספיק לי לשרטט מפה. מפה
אנטומית די מפורטת של הנקודות להן נשק השטן. הוא נשק בנדיבות
לכל אורכו של גוש הבשר השחור שכיסה את האספלט. אף מרוסק,
קליפות של ראש ונחש אחד ארוך של מוח. המוח הסתלסל לו בשיגעון
כאילו רצה לרקוד. היה הרבה דם וריח מוזר של חלב עמד באוויר.
בחנתי את בגדי והם החזירו לי בבוהק מסנוור של יום ראשון. כל
הלבן הזה בלי טיפה אחת של מייקל. אמא ללא ספק תעריך את זה. אבא
יקרא עיתון. נטשתי לכיוון הבית משאיר את זה שוכב שם. שכחתי.
מנסה לשכוח.
כשהגעתי הביתה אבא קרא עיתון. אמא חייכה אלי וחזרה לנבור
בכיור. הוא סיים את הפפסי ויצא מהבית מסמן לי עם שובל ה"אולד
ספייס" שלו להיכנס לדודג'. נסיעת יום ראשון. כל השבוע אני מחכה
לה אך הפעם היא דחתה אותי. "הבן זונה מטייל כמו שנמלים מטיילות
עכשיו על מייקל". זה לא הייתי אני, אלא חברו הטוב ביותר של
ה"נשקן".
תשכח, לשכוח, שכחתי.
כל הנסיעה לא יכולתי לנשום. נשמתי אבל לא נשמתי. השמיים זימנו
להם דברים באלכסון. שורת עננים אדומים, להקת ציפורים שחורות
ואוויר צונן שבא כשתי וערב. אבא זימזם מנגינה לא מוכרת. גם
הרדיו ניגן אך לא היה שום קשר בין ג'וני מאתיס למה שיצא
מהשפתיים הסדוקות של האבא הזה. הערב החל לרדת בעורמה. תחילה
בליטופי ארגמן ולאחר מכן בחבטה אחת עזה של כחול שחור. בין
זימזום לשיר האבא ניקז את תעלות מצחו (היו לו רבות) בעזרת
מטלית דהויה אך הוא לא דיבר. אני ישבתי בשקט ורק (שיטטט...
לוזר) המוח המסולסל של מייקל גרם לי להבין שבאמת היה קשה
להעריך שזה מה שיקרה.
מייקל, בנו הצעיר של ווילסון הקצב, היה נער שחור עם פה גדול.
היו לו שפתיים נפוחות יותר מכל שחור אחר שאני הכרתי כאילו איזה
גמד מחורבן שיפשף לו אותם בנייר זכוכית כל הלילה כדי שביום הם
יגיעו לגודל העצום הזה. כמו השפתיים גם הפה שלו היה גדול וזין
היה כל מילה שניה, כוס כל מילה שלישית וחרא... הו, חרא היה כל
הזמן.
בוב שאל מה השעה (לבוב לא היה כסף לשעון ואני שנאתי שעונים)
ומייקל החזיר ב"זין מה השעה. תשאל את הכוס של האמא שלך, יא
חתיכת חרא (חרא... חרא... זין של חרא). עכשיו בוב, בוב היה
לוזר עם נגיעות קלות של נצחון. הנקודות נצנצו להן מדי פעם פעם
כשהשפעת התרופות פגה להן.
זה היה קורה לעיתים רחוקות אך כשזה קרה לו היית רוצה להיות
לידו. היו לו נמשים כהים על כל האף וכרס לבנה (גם עם נמשים).
כל כך הרבה נמשים כאילו ישן עם השמש. הוא רוב הזמן שתק וכשדיבר
הרבה סרק היה נוגס בעור התוף של הסובבים. כמו שהאבא אמר "כשאתה
ליד טיפש, גם אתה טיפש". אבא טיפש. אבא מחורבן חלול כצינור
ביוב ומדי פעם מרשרש כאילו איזו אבן התגלגלה לה בפנים. אבן של
סיסמאות, אבן של פתגמים.
הגענו הביתה. אבא סגר את הרדיו ואמא אספה עלים של מנטה.
אני התחלתי לשכוח.