אני כנראה ער. מה השעה? מנסה לאתר איזו קרן אור מרומזת, אך
התריסים מוגפים. אשתי ושני ילדיי ישנים שנת ישרים. אני דואה
מחדרי ברכות. חמש וחצי. אני מתגלח וחוזר למיטה, מנסה לחשוב על
מה. אולי איזושהי "ראיה בהירה", רצוי קדימה. מה שיוצא זה בעיקר
אתמול, והיום שלפניו.
אני למעשה לא עובד כשנה. בתקופה ההיא שגשגתי שגשוג מאופק - בלי
ג'יפים, בלי קאריביים, עם חסכון. כשהכל נעלם כמעט הייתי שם.
פתאום מצאתי עצמי בספסל צחיח, בכיכר שיש מפוארת, המעוטרת
בפסלים חסרי חן, מול המפעל בו העברתי את מרבית ימי בשנים
האחרונות. בידיי מכתב פיטורין, בצירוף הזמנה לנופש זוגי על
חשבון החברה. מוללתי אותו, מחפש איזשהו טקסט נסתר שיפענחו.
פתאום נחתה ציפור כלשהי בקצה הספסל, הביטה בי ישר, אחר כך בראש
מוטה, ופרחה לעיסוקיה הלא נודעים.
אשתי קיבלה את הדברים בדיכדוך מריר. היא משתכרת היטב, ואמרה
שעד שאסתדר בעבודה חדשה נצליח לצוף ללא קושי. לא היתה סיבה שלא
להיות אופטימי, שכן העולם נוהג במנהג מסוים, ואדם עם השכלה
כשלי צריך למצוא בקלות עבודה בתעשיה המתקדמת.
התחלתי לשלוח קורות חיים - מה שייהפך בשבילי לרוטיני כצחצוח
שיניים. כעבור כחודש פניתי ללשכת העבודה - לקבל, זמנית, קצבה
שאני זכאי לה. להפתעתי הייתה נוכחות בולטת של אנשים כמוני,
כאלה שמפסיקים להיות צעירים, לבושים היטב, מבטם חלול משהו, או
שהסתכלו בעיתון. הם לא דיברו ביניהם - לא מתוך ניכור, כפי
שחשבתי תחילה, אלא משום שלא היה מה להוסיף. מבטם לא השתנה
משיצאו מהחדר אליו אמור הייתי להיכנס.
כעבור כשעה הגיע תורי. הפקידה, מבלי להביט בי, שיגרה לי טופס
כלשהו למילוי, גללה את מסך המחשב מהר מדי, והודיעה לי ש"כרגע
אין לי מה לעשות איתכם. אתה מעוניין לעבוד בעבודה שלא קשורה
ישירות להשכלתך? - אתה לא חייב, אתה יודע, לא בשלושת החודשים
הקרובים".
"איזו מין עבודה?" התעניינתי בכנות. "בעיקר שמירה ודברים
כאלה". אה? אה. לא. לא כרגע. נחתמתי ויצאתי.
האויר בחוץ היה דליל מעט. קניתי עיתון ונכנסתי לאחד מבתי הקפה
האופנתיים באזור. האפיפיור מת. בוחרים יורש. נראה אותם מפטרים
אותו. ונופש יש לו גם ככה.
הזמן ואני מחליפים תפקידים - הוא החל לצרוך אותי תחת שאני
אותו. אני מתעורר מוקדם, מהסה מקלחת וגילוח, אולי סיגריה,
וחושב מה, לעזעזל, אני עושה עם היום הזה. לקרוא אין לי טעם.
מוסיקה משדרת לי את הזמן המאכל.
מדי פעם אני מקבל פניות הנוגעות לקורות-חיים שהפצתי. אולם
מדובר בעבודות לתקופות קצרות או בעבודות הדורשות "מרץ , כושר
שכנוע ורכב". רכב יש לי. מרץ זה דבר יחסי. אך כמדען אני משוכנע
בעיקר בספק, מה שעשוי לא לעבור.
כך חלפו הימים, ואני, כניצול על רפסודה בלב ים, מתמיר לתורן
לכל הזיה נמוגה במרחב.
ולא אוניה. ולא אי. ולא קלו.
בלשכת העבודה אני כבר מזהה את הנפשות הפועלות: הגבר המקריח,
שלבושו היה ללא דופי, החל מתרשל. היתה שם אשה נאה, מין הסתם
יודעת ספר, רק שכבר שלושה שבועות היא תקועה בעמוד 79 בספר
מחזות של ברכט.
והייתי אני, מזדקן על כסא חורק ממתין שוב ושוב כאנטוניו
לספינותיו שאבדו.
קראתי בעתון ששר האוצר מעוניין להחזיר "כמה שיותר אנשים למעגל
העבודה". איכשהו המעגל הזה נראה לי יותר כקרוסלה הסובבת
בשיגעון, נפטרת לאיטה ממשאה האנושי, אולי מאלה שאחיזתם רפתה,
ואולי באופן אקראי יותר, כזה הידוע רק לאלי הכאוס.
בבקרים הייתי מעיר את אשתי ומלביש את ילדיי, לובש חזות של אדם
מהיישוב, לפעמים עם איזה תיק ריק, ומלווה אותם לגן. אחר-כך
הייתי שב הביתה, צונח בכורסא מול טלויזיה דוממת לכשעה.
האינטרנט לא מעניין אותי יותר. כאילו עסקו שם במתרחש על
מאדים.
כשסגרו הקירות הייתי יוצא החוצה, לבצע מטלות זניחות או סתם
משוטט לי, ללא כעס או אימה. ברחובות שוקקים התחממתי לרגע
מכל שליח שחולף כברק, זוג מפטפט, אנשים שמיהרו בבירור לאיזה
משהו ענייני. דלתות נפתחו ונסגרו על משרדים שוקקי פעילות,
אנשים נהגו וצפרו, ממהרים בעליל, ופקחים רחשו עם פנקסי דוחות
בכל מקום.
ואני הייתי נע בתוכם, כטיפת שמן באוקיינוס, רואה ולא נוגע,
מובטח ולא לי.
את שותפיי למסע למדתי לזהות במהלך הזמן: הם הקפידו בלבושם,
בדרך-כלל נשאו תיק כלשהו, אך נעדרה מהם הזרימה שבתנועה
תכליתית. משהו מקוטע יותר, כראינוע ישן. עיניהם העכורות לא
בחנו דרך או ניתנו למחשבות, אלא פנו לכאן או לשם אקראית, בלי
להתמקד.
ביניהם זיהיתי פנים מוכרות מלשכת העבודה. הסטנו מבט וחלפנו
כשתי ספינות קרובות מדי.
בדרך הביתה נתקלתי באשה שניסתה לנגן בכינור כאשר לצידה גבר
קשיש בעל קול בריטון שדעך מזמן. הנחתי מטבע בכובע החרב. אולי
יפסיקו לנגן.
אשתי נעשתה קצרת סבלנות יותר ויותר. דברים פעוטים עוררו בה
רוגז רב. ניסיתי להימנע מזה.
האכלתי והלבשתי את הילדים, נזהרתי שלא להפריע לה כשקראה או
עבדה, והאזנתי באורך רוח לסיפורים מרוחקים על עורך דין זה או
אחר. איזה עניין משפטי כנראה.
בערב אביבי יפיפה יצאתי באיזו תואנה קלושה ונסעתי לחוף הים,
נעמד מנגד.
אנשים כמעט ולא היו.
מה יפה לה השמש בשקיעתה העצובה באין כוכב דורך. |