הכרתי את קרן בבית קברות - אולי זה היה איזה רמז מלמעלה - הרי
זה לא המקום שבו אתה בדרך- כלל פוגש את אשת חלומותיך, אבל זה
לא הפריע לשנינו לצאת עוד באותו הערב לאיזה דרינק קטן באלנבי.
נפגשנו בפינת בן-יהודה אלנבי בעשר והחלטנו לחפש איזה מקום קטן
ונחמד לשבת בו ולדבר.
הסתובבנו באלנבי, מתבוננים בהמוני המכוניות ובאנשים, המאפיינים
את הרחובות בשעות האלה בערבי יום חמישי, עוברים אותנו בדרכם אל
היעד שלהם.

יש משהו בעיר הזאת שמלהיב אותי בכל פעם מחדש, זה כאילו שברגע
שאתה יוצא מהדלת אתה נכנס לעולם אחר, עולם של אורות מסנוורים,
של אפשרויות - ומעבר לכך - עולם שבו אתה, לא משנה מה יהיו
הדברים שמטרידים אותך, הופך להיות עוד עכבר קטן בעולם גדול,
אתה פשוט מתגמד לנוכח העוצמה הזאת. האנרגיה, שיוצרים כל האנשים
שסביבך, מושכת אותך אליה, עוטפת אותך, עד שבסופו של דבר אתה
משאיר את המחשבות הטרודות - ואת הקיום שלך כיצור אינדוידואלי -
אי-שם מאחור. ונשאב למציאות ורודה יותר, ומורכבת הרבה פחות.

בכל מקרה, אחרי איזה חצי שעה של סיבובים בעיר, מבטים וחיוכים
מזדמנים, נכנסו לאיזה בר-קפה קטן שנפתח לא מזמן. התיישבנו ליד
החלון שמשקיף אל העיר והזמנו משהו לשתות.
עכשיו, כשקרן ישבה מולי, יכולתי להסתכל על העיניים שלה בצורה
יותר מעמיקה - זהובות וגדולות שרק משדרות לך חום ואהבה. אני
חושב שאם המלצרית לא הייתה חוזרת עם המשקאות שהזמנו - גולדסטאר
בשבילי ומרגריטה בשביל קרן - לא הייתי עושה כלום חוץ מלבהות לה
בעיניים במשך כל הערב.
מה שבטוח, השירות פה מהיר, חשבתי לעצמי.
"אז גיא, איך אתה מעביר את הזמן שלך חוץ מביקור בבתי קברות?"
היא שאלה.
חייכתי. "אה, זה קשה, אבל אני מוצא לי תעסוקה במשך היום."
עכשיו הסתכלתי עליה במבט הכי רציני שלי. היא בתגובה החזירה לי
מבט חצי רציני חצי צוחק, "כמו מה למשל?"
כמו מה למשל באמת, חשבתי. "אני עובד במשלוחים של פיצה," תמיד
בקטע הזה הן מרימות גבה, אבל קרן המשיכה להסתכל אליי במבט
עליז. "ככה שבשמונה שעות מהיממה יש לי כבר מה לעשות, ובשאר,
אני הולך לים, קורא, וכמו שאמרת, מסתובב בבתי קברות." שנינו
צחקנו כשאמרתי את זה, סוף סוף אחת בראש שלי.
"נשמע לא רע החיים האלה, והים, זה מסביר את צבע העור שלך", היא
אמרה.
"כן, אני חייב להגיד שאני לא ממש סובל מאורח החיים שלי, עובד
כדי לחיות ולא להפך, ומנצל כל דקה כדי לחיות, אבל ממש לחיות,"
יכולתי להגיד לה את זה מבלי לחשוש, היא נראתה לי אחת שתבין את
ההשקפה שלי. "הרי אני צעיר, לא?" הרמתי גבה במבט שוודאי היה
נראה לי פלצני, "חוץ מזה, אם בגיל 22 אני לא אחיה, אז מתי
כן?"
"היי, אני איתך בקטע הזה," ידעתי שצדקתי, "הרי אחרי הכל, בשביל
מה אנחנו חיים אם לא בשביל ליהנות?" היא אמרה.
"לנצל כל רגע, כי אי-אפשר לדעת איזה רגע יהיה האחרון שלך, זה
המוטו שלי", אמרתי והרמתי את הכוס שלי.
קרן צחקה ואמרה, "אני אשתה לכבוד זה." הרימה את כוס המרגריטה
שלה ולגמה ממנה בחיוך.
היא פשוט היפנטה אותי במבט שלה.
הנה אני, מלך היאוש, האיש שחשש שאיבד תקווה מהמין האנושי, יושב
מוקסם מול נערה יפה, שנונה, מצחיקה, ומעבר להכל, שונה מכל
השאר.
"ומה איתך?" שאלתי, "איך את מעבירה את הזמן?" שקלתי אם להוסיף
את מה שרציתי לומר ואמרתי: "למרות שבמקומך אני פשוט הייתי מביט
במראה כל היום."
"חנפן שכמוך," היא צחקה, "טוב, עכשיו אני מתמקדת כמה שיותר
בעבודה וחוסכת כדי להתחיל ללמוד באוניברסיטה."
"יפה, יפה", אמרתי בעוד אחת מהבעות הרציניות שלי, "בחורה
רצינית."
היא עיוותה את פניה בחצי חיוך, "אולי, אבל רק קצת."
"כמו שצריך," הצדקתי אותה, "את נראית לי רצינית רק במידת
הצורך. את כבר יודעת מה את רוצה ללמוד?"
"אני עדיין לא סגורה על זה," היא לגמה שוב מהמרגריטה, "אבל
נראה לי שבסוף אני אבחר במשפטים. אמא שלי עורכת דין, והתפוח לא
נופל רחוק מהעץ, לפחות לא במקרה שלי."
המנורה שנתלתה מעלינו האירה על פניה ולא יכולתי שלא להתאהב
במבט השואל שלה. שיערה, שחור וחלק, גולש על כתפיה הלבנות,
שפתיה הבשרניות, וכמובן עיניה המהפנטות.
"אז איפה את עובדת?" שאלתי.
היא הסתכלה עליי במבט בוחן, "מבטיח שלא להיבהל?" שאלה.
"תנסי אותי", השבתי.
"טוב, אז ככה..." היא הירהרה כמה שניות ואמרה, "בחנות סקס.
פשוט יחסית לכל העבודות שיש כרגע לחיילות משוחררות כמוני בשוק
המשכורת ממש טובה, וחוץ מזה שאני צריכה למכור כל מיני אביזרים
וסרטים כחולים לילדים חרמנים," היא הרימה גבה, "זאת עבודה
רגילה כמו כולן."
היא בחנה אותי וחיכתה לתגובה שלי.
אני מניח שהיא קצת נלחצה מזה שלקח לי זמן לענות אבל אני די
בטוח שהתשובה שלי הרגיעה אותה, "ואני חשבתי שאת כבר הולכת
להגיד לי שאת מרגלת או משהו כזה," אמרתי וצחקתי, "הלוואי שלי
הייתה עבודה כזאת, אולי צריכים אצלכם עובדים במקרה?"
עכשיו שנינו צחקנו, הקרח נשבר. ידעתי שיש פה מצב למשהו לא רע
בכלל, בייחוד אחרי התקופה האחרונה שעברה עליי. קרן פשוט הייתה
משהו אחר, משהו טוב, מרענן וחי.
המשכנו לדבר במשך כחצי שעה, כל אחד מפרט קצת על עצמו ובעיקר
צוחקים ונהנים, לפני שהמלצרית חזרה עם הסבב השני של המשקאות.
הפעם הזמנתי ג'ק דניאלס וקרן שייק פירות  אלכוהולי.
מי היה מאמין שדווקא בבית הקברות, באזכרה לסבי שנפטר, אני
אפגוש את הבחורה המדהימה הזאת?
"אני חייבת להגיד לך שהדרך שבה הגענו למצב הזה היא הזויה
ביותר," היא צחקקה, "מי צריך פיק-אפ בארים כשיש בתי קברות?"
"צודקת", אמרתי והרמתי את הכוס, "ונשתה לחיי זה!"
היא הרימה את הכוס, "לחיים!" אמרה והסתכלה לי ישר בעיניים, ואז
באותה השנייה, עוד לפני שהספקתי ללגום מהמשקה, הכל השחיר.
התעוררתי עם כאב בראשי, אור חזק סינוור את עיניי, יכול להיות
שכל זה היה סתם עוד חלום?
שהכאב בראש הוא סתם עוד הנגאובר מאלכוהול שצרכתי בלילה שעבר?
לא.
משהו שונה פה. פתחתי את העיניים בעדינות עד שיכולתי לראות את
סביבתי.
האוויר היה חנוק, עבש, מלווה בריח חומצתי.
לצידי היה תלוי וילון לבן-כחול בלוי, משהו היה כתוב עליו אבל
אני כבר לא הייתי צריך לקרוא את מה שכתוב שם כדי לדעת איפה
אני.
אני בבית חולים.
אבל איך הגעתי לכאן?
אני זוכר שישבתי עם קרן ואז מה קרה?!
הרמתי את יד ימין, צינור של אינפוזיה היה מחובר אליה, כל גופי
כאב.
מיששתי את הראש שלי באותה היד במאמץ רב, כנראה שמשהו פגע בי כי
הייתה לי שם חבורה לא קטנה בכלל.
הכאב בראש שלי זעק בתוך המוח שלי בצורה איומה, הכל נהפך
למטושטש יותר ויותר.
אבל אם אני כאן, אז איפה קרן, גם היא כאן?
אולי בחדר הסמוך?
והאם היא בסדר?
עם המחשבה הזאת איבדתי את ההכרה שוב.
כשהתעוררתי בפעם השניה, אמי ואבי היו לצידי.
"אמא?" מלמלתי.
"גיא?" אמרה אימי בקול צרוד ולא יציב, "תודה לאל שהתעוררת, לא
ידעתי מה קורה איתך והרופאים האלה..." עכשיו היא הייתה על סף
בכי, "מלחיצים אותי יותר מאשר מרגיעים."
היא התחילה לכסות אותי בנשיקות ודמעות.
מאחוריה אבי עמד והסתכל עליי בעיניים דומעות.
"אבא, מה קרה לי, מאיפה קיבלתי את המכה הזאת?" הרמתי את ידי על
מצחי.
"אתה היית מחוסר הכרה במשך שלושה ימים," התערבה אמא, "זה לא
הזמן לדבר על מה שהיה, עכשיו אתה צריך לנוח."
"אבל אני רוצה לדעת מה קרה לי!" צעקתי עד כמה שכוחי איפשר לי.

"היית מעורב בפיגוע", אמר אבי בפנים חמורות סבר, "אבל עכשיו
הכל בסדר, אל תדאג, פשוט תנוח עכשיו." הוא בא וחיבק אותי.
לראות את אבא שלי במצב כזה היה אחד הדברים הקשים בשבילי, תמיד
הוא היה הכי חזק בעיניי ועכשיו הוא פשוט היה שבר כלי.
"אבל קרן, הבחורה שהייתי איתה, איפה היא?" שאלתי.
אבל לא הייתי צריך שהם יגידו לי את זה, ראיתי בפנים שלהם -
הפנים שאני מכיר כל-כך טוב - את מה שפחדתי ממנו.
שוב התעוררתי, הפעם בבית שלי, עכשיו כבר ידעתי מה קרה לי.
מחבל התפוצץ בכניסה למקום שבו אני וקרן ישבנו, ואנחנו, שישבנו
ליד החלון, הכי קרוב למחבל, נפגענו חזיתית.
אמרו בחדשות שהמאבטח מנע מהמחבל להיכנס לתוך המקום ובכך הציל
עשרות נפשות, אבל תוך כדי-כך הפסיד את חייו.
בסופו של דבר שמונה אנשים נפגעו, שניים במצב בינוני וכל השאר
קל. אני קיבלתי חתיכת ברזל של כיסא לראש, זעזוע מוח קל, כנראה
שתישאר צלקת, כמה כוויות בצד שמאל, מכות יבשות, אבל יחסית
למיקום שלי בקרבת המחבל, יצאתי ממש בזול.
היה עוד הרוג אחד, חוץ מהמאבטח, או יותר נכון הרוגה.
קרן.
במקרה שלה לא היה כל כך מזל.
הרופאים אמרו שהמוות היה מיידי ושהיא לא סבלה.
עכשיו חזרתי לאותה נקודה שבה הייתי לפני אותו יום שבו פגשתי את
קרן. הייאוש שלי, מהמין האנושי כולו, מהגורל - שלקח לי את
שמצאתי אחרי זמן כל-כך ארוך של חיפוש מעייף - גדול יותר, ואני
בספק אם אני אמצא סיבה נוספת לזנוח אותו.
פגשתי את קרן בבית הקברות ושם אני פוגש אותה בפעם האחרונה,
שוכבת שם ללא רוח חיה, יפה עכשיו יותר מתמיד, לאחר שנלקחה
ממני.