חברה שלי, עוד שבועיים חוגגת 22.
לפני יומיים חגגה את הולדת בנה הראשון.

לפעמים אני מנסה לאלף את השערות על העורף שלי,אבל הרבה פעמים
בניגוד לכל הגיון הצמרמורת הזאת עוברת בי מההתחלה של החוליות
ועד הקרקפת.
וכבר אמרו הכל לפני,אני יודעת.מדי פעם נתקפת יאוש שאולי עדיף
שאשתוק, ומה בכלל אני מתיימרת, ומי אני, ומה אנחנו עושים פה.
אז אני עוברת על המון דברים של אחרים, במעטה של קוראת תמימה,
במעטה של מחמיאה, אני גונבת מהם מילים.
אני גוזלת ריגושים, אני אוכלת תחושות- בולעת הכל, ילדה טובה
משאירה צלחת ריקה וכוס חצי מלאה.

היא ילדה יצור אנושי, אני יולדת בידיונות.

שמחתי שהכל עבר בלי בעיות,-" קצת ארוך, מייגע משהו"- היא אמרה
כלאחר יד, כי לרוב אצלי זה מרגיש כמו המון הפלות קטנות, כ"כ
מתאמצת ומסתבכת עם החבלים שיוצא עקום, לא גמור, מוטציה.

לפעמים מתחלק לי,כ"כ חסר זוהר, בלי כוונה, יוצא בסדר, ואני
מנגבת
את המצח, שמחה שאפשר בינתיים לנוח , עד שזרע חדש ינבט.

חשבתי שזה עולם מטורף.

היא אמא- זה מפחיד אותי.

אז כמו שאני תמיד עושה, אני מנסה שוב, ללדת אותי בגרסה
משופרת.(ובלי שערות בעורף!)
הצירים כבר מתחילים, אולי אחרי הנסיון המיליון(טריליון?) גם
אני אוכל להביט במראה ולומר כלאחר יד-"קצת ארוך, מייגע משהו"-
בלב לדעת מתוך השלמה, שהלידה הזאת הצליחה, אני אמיתית.


(ל-ס.מזל טוב.)