אני שונאת אותך, כל כך שונאת אותך.
חתיכת מטומטמת, מה את עושה לי?
אני שונאת אותך, כל כך שונאת אותך שבא לי לצעוק הכי חזק שאני
יכולה, שכולם ידעו כמה אני שונאת אותך, כמה אני מתעבת אותך,
כמה נמאס לי ממך.
אני שונאת אותך, כל כך שונאת אותך שבא לי לבכות, שבא לי לתת
להכל לזרום עם הדמעות.
אני שונאת אותך, לכל מקום שאני הולכת, את שם. את, המציקה
הזאתי, את שלא נותנת לי לנשום, את שבגללך כל כך חנוק לי בגרון,
את שמוציאה ממני הכל, את כל האושר והשמחה שיש לי כבר, את כל
הכוחות להתמודד, איתך ועם כל השאר.
ואת, אני כל כך שונאת אותך, פיסית את גורמת לי להרגיש חרא, אבל
נפשית את תמיד תגרמי לי להרגיש הכי זין בעולם.
אני שונאת אותך, את מייאשת אותי, את הורגת אותי, את גורמת לי
להרוג את עצמי, עד שבסוף... בסוף אני באמת אמות, מבפנים,
מבחוץ, מכל הצדדים, מה זה כבר משנה?
אני שונאת אותך, כל כך שונאת אותך, כל יום אני תוהה, למה את
חלק ממני? למה בעצם זה מגיע לי? מה עשיתי שבגלל זה את תהיי
איתי כל החיים? שונאת אותך, לא סתם שנאה, השנאה הכי גדולה
שאפשר לתאר, ואפילו יותר.
הלוואי ויכולתי פשוט להעלם, כמה כאב את יכולה לגרום לבנאדם?
כמה סבל? הלוואי שהייתי יכולה להיפטר ממך באיזשהי דרך, איכשהו
פשוט לזרוק אותך, לקחת אותך, את כל מה שיש בך, לקמט חזק חזק
הכל ביחד ולהעיף לקיבינימט.
אני שונאת אותך, כל כך שונאת אותך, הלוואי שלא היית קיימת, או
אולי שאני לא הייתי קיימת, אני כבר לא יודעת מה לחשוב, מה
לעשות כדי לחשוב אחרת, כדי לעשות משהו אחר, משהו טוב יותר.
אני שונאת אותך, כל כך שונאת אותך, לא מאחלת לאף אחד בעולם
משהו כמוך.

תמותי זונה!










(להבהיר לכולם, זה לא נכתב על מישהי, אלא על מחלה!)